1.
אחת בלילה. אני יושב שאנן ומוקף במרפסת רחבת ידיים של אי יווני, מול ים שהוא כל כך כחול עד שאפילו כשכל העולם שחור הוא נשאר כחול. אני מכושף וטוב לי מאוד. היה יום נהדר. כולם נהנו, ועכשיו כולם נרדמו. יש לי אוזו קפוא במחיר מציאה ובטעם של לילה, רוח מהים שלא סופרת את חודש אוגוסט, שעתיים פנויות ושלושה אלבומים חדשים שאני כותב סימולטנית כבר המון זמן ושרק לפני שבוע נתבררו לי. יחד. שלושתם.
ועכשיו, ממש כאן, עם הרוח החרישית והאוזו המכושף, הגיע השלב של האזנות הבכורה הפרטיות שלי. אני מגלגל את השירים בראש. עורך את הסדר. מתקן שורה מגושמת. מלחין מחדש פה ומוחק שם.
בינתיים, במלון הסמוך התחיל הדיסקו וכל החוף רועד לצלילי YMCA. הוויליג' פיפל. אני ממוגנט. מותח את ההפרש שבין הקולות שמקפיצים את החוף לבין הקולות שמנגנים בראשי. וואי אם סי איי. וואי אם סי איי. מאות צעירות וצעירים, מאושרים, בגרון ניחר, מרימים את המלון והחוף, שואגים המנון גייז מהסבנטיז ששרד את הזמן, את הדיגיטל, את הגלזנוסט ואת הניין אילבן. ממותת פופ של ממש.
הקשבתי לשיר בדריכות רבה. נזכר איך לא סבלתי אותו כנער כשהוא יצא, ואולי אני עדיין לא דוגל בו היום, אבל אני חייב להודות שארבעים שנה אחרי, הוא נשמע הלילה כשיר יותר לשמח ציבור ענק של בני אדם יותר משלושת האלבומים שמתנגנים לי בראש יחד.
כמו אבא שהילד שלו לא התקבל לחוג מדע יוקרתי, אני קצת נעלב בשם השירים החדשים שלי. וקצת מודאג. זה אפילו לא הכסף. אף אחד לא אוהב להכין קפה שלא שותים. השנים לימדו אותי, בדרך הקשה, שאנשים צריכים להשתמש איכשהו בשיר שלך. לרקוד איתו. לעשן איתו. להתפלל איתו. להירדם איתו.
אתה כיוצר בוחר ב: "להשתנות איתו". לפעמים, פעם בהמון המון זמן זה קורה. אבל פופ זאת מדינה חופשית ואנשים משתנים כמו שהם רוצים ובדרך שהם רוצים. וטוב שכך. בינתיים הפער בין היוצר שרוצה לבטא את העולם הפנימי שלו לבין הנטייה הבסיסית של בני האדם בחוץ להתבטא דרך המוסיקה שהם צורכים הולך ונפתח. הולך ונפער.
2.
יש איזה סוד שכותבי שירים מקצועיים פעם, לפני שהאלגוריתם של "מה כולם רוצים" כתב את השיר, ידעו. נקרא לזה – סוד הצמצום. זאת חוכמה גדולה לדעת "להעלים" את עצמך בתוך שיר של כל אחד. לדעת לכתוב את עצמך דק מספיק בשביל להשאיר מקום לאנשים לגור בתוכו. ברוב שירי הפופ הגדולים – מהמיוזיקלס והביטלס ועד דיסקו, מזרחי ואר אנ בי – דווקא העובדה שהיוצר צמצם את הביטוי העצמי שלו בתוך ממתק מוסיקלי לפרסומת, מסיבה, חתונה או יום טוב אחר, השאירה מקום לכל יצורי שאר העולם ליהנות מהשיר ולהפוך אותו גם לשלהם. כלומר, כותב שירים גדול יודע להשאיר טביעת אצבע, אבל לא את טביעת כל היד והזרוע עד למרפק.
היי, אני עדיין לא כזה משתגע על וואי אם סי איי, ולא מדקלם לפני השינה שירי מסיבות, אבל הסוד הזה של מוסיקת פופ, שדווקא משהו שנראה נמוך יכול לסחוב על הגב שלו הנאה של מיליוני אנשים, מרתק אותי הלילה. יש כאן איזה סיפור על דברים שיכולים להתהפך. על אורות גדולים שמתחבאים בטריוויה הכי נדושה. על תכונה טובה במיוחד שמחכה להתגלות במה שנראה כמו תכלית התכונה הרעה והמבאסת.
4.
אולי זאת הסיבה שכשמשה רבנו עומד להוכיח את העם בספר התוכחות הגדול, ספר דברים, הוא פותח דווקא בתכונה הטובה. שקיבלנו תורה. שבנינו משכן להשם. שהקמנו בתי משפט לשמור את הטוב. לומר שדברים יכולים להתהפך לכאן ולכאן. שהכל פתוח. שאפשר ליפול מהמקום הכי מרהיב לבור הכי נמוך. ולהיפך. ואולי אפילו לומר שהמקום הכי גבוה והמקומות הכי גרועים מתקשרים ביניהם טוב משאנו חושבים.
רבי נחמן מברסלב אמר שכשמישהו בא להוכיח את הזולת הוא צריך שתהיה לו תכונת משה. שידע לתת ריח טוב בתוכחה שלו. שאפשר יהיה דרכה "להריח" את המקום הטוב שממנו באת ולא לטבוע נטו בצער ובאשמה.
יש כאן אם כך עצה נפלאה בתוכחה של משה לכל מי שבאמת רוצה לשנות ולהשתנות: צריך לתת ביקורת? סבבה ומעולה. אבל בוא נתחיל מהמקום הטוב שאתה רואה במושא הביקורת שלך ונמתח משם את ההחמצה. שהרי אף אחד לא באמת מחמיץ אם אין בו את היכולת לדייק.
5.
ספר דברים, כתב הצוואה הנשגב של משה שהתחלנו לקרוא השבוע, בא לדייק. זה החלום, זה שברו, וזה מה שצריך לעשות בשביל להתהפך בחזרה אל התכונה הטובה.
היפוך התכונות, כלומר האפשרות של כל דבר לשדר טוב ולנתק רע, הוא השחקן הראשי כאן. הדברים מגיעים עד כדי כך שכשמשה בא בתחילת דבריו לתאר את גדולת עמו, שעלה עד למדרגה שאפילו נביא הנביאים משה לא רשאי לנהל אותו לבד, הוא אומר: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".
ומיד אני חושב: איזו מין מחמאה משה נותן כאן. הרגע הגדרת עם טרחן, מרדן ("משאכם") ונרגן. הגדרת את הרחוב שלי כרגע. איפה כאן המחמאה?
אלא שאין מי שנעשה טרחן מבלי שתהיה גלומה בו העצמה והמסירות להחזיק איכות מיוחדת בעולם ולא להתפשר עליה בשום מחיר, אין מי שהוא מרדן שאין בו הגרעין של שומר האמת מהמניפולציה של הממסד, ואין מי שהוא נרגן בלי שהוא מרגיש שהעולם סביבו מעליב את האהבה שהוא אמור לייצר. תכונות דרכן להתהפך. אי אפשר לבחור תכונה. אבל אפשר לבחור לאיפה ולאיזה צד להפוך אותה.
