הגעתי לבוסניה ולסרייבו עם חששות, וסלדתי מהדמות שראיתי במראה. אותה רתיעה מידית, בלתי נשלטת שיש לנו מול העולם המוסלמי, מול מראה המסגדים והקליגרפיה הערבית, הוא מובן, אבל צריך להביס אותו. אין דרך אחרת להכיר את מי שהם, היסטורית, נפשית וגיאוגרפית, הקרובים לנו ביותר.
אותו חשש ליווה אותי בשעה שחקרתי את העיר. סרייבו מלאה כאב, הוא פורץ מהבתים הפצועים, מהירי המתמשך בשלוש השנים של המצור על העיר על ידיי כוחות רפובליקה סרפסקה הסרבית, מהזיכרון של הטבח בסברניצה, שממלא מוזיאון המוקדש לאותו פרק אפל המקרין לרחובות מרכז העיר, מההרג העצום, העוני, החרדה מהצלפים שרצחו בתושבי העיר במשך שנים ארוכות, כל אלו טעונים בתוך שמה של העיר. באחד הימים נסעתי למנהרה אותו חפרו תושבי העיר בכדי להשיג מזון ותחמושת לעיר, תעלה שהצילה את סרייבו מכניעה. הכאב, השכול והאלימות רחוקים מסרייבו העכשווית, אבל הם ממשיכים לפעם בתוכה. אי אפשר להתעלם מאותה אווירה, למרות בתי הקפה המלאים, האוכל הנהדר והחיים המתקיימים בהרמוניה, כרגע, של יהודים, נוצרים ומוסלמים. בצומת הקרובה למסגד גאזי הוסרב באי ולמסגד המרכזי בסרייבו, מצוי בית הכנסת הספרדי והכנסייה האורתודוכסית, כולם במרחק של כמה מאות מטרים. אכן " ירושלים הקטנה", כפי שנהוג לקרוא לסרייבו.
כל אותה קרבה ודיאלוג התרסקו ברעש קשה כשנסעתי באחד הימים לבקר בפירמידות בויסוקו. מדובר בגילוי די חדש, ובאתר ארכיאולוגי בו טוענים בלהט לקיומם של פירמידות ולעדויות על קיום תבוני יוצא דופן במקום. נניח לוויכוח, מה שאני פגשתי במקום היה מופע של בורות מבהילה. כשהגעתי לשם פגשתי קבוצה של מתנדבים שבאו לעזור בחפירות. הייתי צריך להזכיר לעצמי שאתרים כאלה, שיש בהם נוכחות של הצדדים ההזויים של הניו-אייג', סופחים אליהם בדרך כלל דמויות משונות, אבל זה אינו תירוץ למה שפגשתי שם: קבוצה של מכחישי שואה ואנטישמים מהזן המדאיג ביותר, ספרדים וגם גרמנים. מכמה מהם שמעתי כי מחנות ההשמדה לא היו, תמונות הקורבנות זויפו, היהודים אינם יהודים כי אם כוזרים, ויש רצח עם בפלסטין. עניתי להם במתינות, אין דבר אחר שאפשר לעשות מול בורות כזו.
את הימים שלי בסרייבו ליווה, במקרה משמח, פסטיבל הספרות הבינלאומי הראשון של סרייבו שהתנהל תחת הכותרת "לא מערב, לא מזרח". את הפסטיבל יצר הסופר הבוסני- אמריקאי המצוין אלכסנדר המון והשתתפו בו סופרים מלבנון, ארה"ב, פקיסטן, קנדה, וכמובן מארצות הבלקן. סופרים כמו רביע אלמדינה, סופר לבנוני-אמריקאי מרתק, ג'ון פרימן, חאג' ראווי שספרו "הרולטה של דה נירו", על מלחמת האזרחים בלבנון, תורגם לעברית, ומונה אלתהווי, עיתונאית ופמיניסטית ממצרים שהשיחה עמה הייתה מופע מרשים של כוח נשי הפועל לשינוי בעולם המוסלמי. השיחות בערבי הפסטיבל היו מרתקות, היכן הבית, מהי מולדת, המאבק בין המערב למזרח, הרגלי כתיבה. לכל הכותבים שאני שמעתי היה מכנה משותף ברור: רצון עז להימלט ממבנים סוציולוגיים ולאומיים נוקשים ותשוקה לנוע בחופשיות בשפה, תנועה שהיא נקודת המוצא לאותו שחרור. הערבים של הפסטיבל הפגישו אותי עם הדור הצעיר של הספרות המקומית, אותה התלהבות של ביסוס ספרות מקומית בעלת נוכחות בזירה הבינלאומית, ניסוח של זהות בוסנית כלפי פנים וכלפי חוץ עמדו באופן מופגן בקדמת הבמה. המון הוא כוכב תרבות בבוסניה.
אני מעמיד את הימים בויסוקו ובפסטיבל זה מול זה. אלו הצדדים השונים של הקיום שלנו, של האדמה עליה אנחנו נעים בכיוונים מנוגדים. אותה בורות יוצאת דופן עמדה מול המורכבות של הדוברים בפסטיבל, מול האומץ לבחון את חייך במובן החמור ביותר. השנאה, הרצון להבדיל ולחלק ולהפריד עמד מול הקרבה הגדולה שהייתה באולם של האוניברסיטה לאמנות, שם התרחשו ערבי הפסטיבל.
סרייבו עצמה נקרעת בין התנועות המנוגדות הללו. בערב האחרון של הפסטיבל, אחרי שיחה נהדרת של הסופרת הפקיסטנית אנגלייה קמילה שמסי על הצורה שבה היא מלווה בספריה את ההיסטוריה של פקיסטן במאה העשרים, ועל השושלת הספרותית שהיא חלק ממנה (רבות מבנות המשפחה שלה הן כותבות מוכרות), צעדתי לכיוון המלון ומרכז העיר. ברחבה הגדולה שבפתח העיר העתיקה הייתה תכונה רבה. כשהתקרבתי ראיתי מאות דגלי טורקיה וצעקות של הקהל. על מסך ענק נאמו ראשי הממשלה הטורקית ואז עלה ארדואן לדבר. הקהל חזר וצעק את דבריו, הדגלים האדומים נעו בתזזיתיות. חשבתי על חברי היקר אונור שבאיסטנבול, על המייל שכתב לי לפני כמה ימים ובו החשש ממה שיביאו הימים הקרובים. קולגה אחר כתב לפני כמה ימים כי אסרו עליו לצאת מהמדינה להשתתף בפסטיבל שירה.
האוויר המבושם של שיחות העומק התנדף. הצעקות והדגלים מפלחים שוב ושוב את הרחוב הראשי, מציבים מצור על עיר, רודפים האחד אחרי השני. היחיד, אותו יחיד שנחגג באופן כל כך עצמתי בפסטיבל, בכתיבה, בתנועה הבודדת של אדם אחד בשפה ובעולם, האדם שנע בין תרבויות, כשהוא לא מוכן להילכד במקום אחד, שפה אחת, או דגל אחד, כמו אותם דגלים שנעו מעל ראשי בכיכר, היחיד הזה מובס שוב ושוב.
בויסוקו, לאחר המפגש עם החופרים האנטישמיים, פניתי, עדיין רועד, לתעלות שמתחת לפירמידות. בכניסה פגשתי זוג מבוגר עם ילדה קטנה. הגבר היה לבוש בלבוש מסורתי והאישה כיסתה את שערה. נכנסו יחד עם המדריך לתעלות. בשיחה בנינו התברר כי המשפחה נמלטה לאמריקה לאחר שעברו עינויים במחנה מעצר בזמן המלחמה. השיחה בנינו הלכה ונפתחה, דיברנו על האסלאם הסופי כשישבנו יחד בבית קפה בעיירה לאחר שיצאנו מהתעלות, על ההגירה והחלום לשוב לבית בבוסניה, על פער התרבויות, על הנביאים השונים, על מושג המשיח ביהדות ובאסלאם. נפרדנו בחיבוק.
