במטוס בדרך חזרה מוורשה
אני חושב על השבוע שעבר ועל הערב שיבוא. יש משהו מאוד מסחרר בחופשות הקצרות הללו – 3/4 לילות. להרף עין אתה נוחת בנוף שונה. שוחה באקלים שונה. שפה אחרת. להרף עין כל ההרגלים הכי אוטומטיים נראים פתאום לא כאלה הכרחיים. המוסיקה בראש משתנה.
בעיקר ביום יומיים הראשונים, אני חושב, יש כאן איזו כאפה בלתי צפויה על התודעה. זמן בין לבין שכזה עד שהיא, התודעה, מתארגנת וכובשת לה בחזרה את כיסא הדיקטטור. זמן שדברים יכולים לקרות.
והקטע הוא שאתה יודע שזו בסך הכל חוויה מאוד קצרה וזמנית. זה לא "אתה". וזה לא יישאר. ושבעוד מאה שעות בערך תיפול חזרה לתהום אזור הנוחות שלך, אבל לטוב ולרע אנחנו בנויים כך שהחוויה לוקחת. ואיפה שאתה נמצא זה מה שאתה מרגיש. כך שבינתיים החוויה של מחוץ לבית משחררת טיפה, ליחידת זמן מיקרוסקופית, את הקיבעונות של הבית.
ובינתיים עברו הבינתיים, וכבר כאן עכשיו במטוס, אני רואה אותם, את כל ההרגלים הישנים ודפוסי ההתנהגות החתומים ממתינים לי בנמל התעופה כמו פקידים בעמדת הדרכונים. כמו מלאכי ארץ ישראל של יעקב אבינו.
ועדיין לדעת שאפשר אחרת. שיש עוד מודלים של התודעה הזאת העונה לשם יוסי בבליקי.
וקשה מאוד לעדכן את המודל
ועוד יותר קשה לעדכן אותו בזוג. כלומר, אם נסעתי לבד, או עם מישהו שלא מכיר אותי יותר מידי, יש לי מצב להשתנות. אבל כשנוסעים בזוג, או משפחה, המקום אמנם משתנה, אבל שפע הטקסים הקטנים שמתחוללים בינינו, ההתאמות, ההסכמות החשאיות והכעסים הכמוסים, גם הם עולים על המטוס ונכנסים איתנו לחדר בקומה 24 שמשקיף על העיר העתיקה.
מסתבר שבשביל להשתנות יחד צריך להסכים שהולכים להשתנות ביחד. יציאה מהמקום יכולה לעזור אבל רק אם שנינו יודעים שאנחנו עכשיו יוצאים. מהארץ. מהבית. מהקיבעונות שמאכלים אותנו. אין לטעמי דבר גדול, מאתגר, מושך, נורא ונפלא מהיכולת שגלומה בנו להצביע באומץ, עין בעין, על קיבעון משותף ולצאת ממנו יחד. אנשים הולכים לרקוד בשביל לחגוג את התנועה המיוחדת שהם מייצרים יחדיו. ועוד יותר בשביל לקבל רמז יקר לפוטנציאל שלהם לייצר תנועה משותפת וחד פעמית באולם הנשפים של הנפש.
ועדיין קשה
להשתנות לבד. וקשה בזוג. וברוב הפעמים גם אם משתנים, בסוף חוזרים לתצורה הישנה והלא כל כך אהובה. למה חוזרים? לפעמים פשוט כי זה המיטב בתנאים הפיסיים והנפשיים הקיימים. כל מי שעבר פעם טיפול גמילה יודע שבלי לשנות עד ליסוד את התנאים הסביבתיים זה לא ילך. אז צריך לשנות את התנאים. לבנות כלי חדש ליחסים. להחלטות טובות. לאומץ. לחיים חדשים.
לרוב זה נראה מייאש. אני אומר: בקושי אני שורד בתנאים האלה. איך אני אייצר תנאים חדשים?
אבל האמת היא שאני פשוט מספיק פמיליארי עם התנאים הקיימים ויודע לקבל מהם מספיק נקודות פיצוי ועונג בשביל להשקיע מאמץ אדיר ולקיים מצב עקום.
אז אני נשאר במקום עקום.
פרשת עקב עוקבת בדיוק אחרי כל המקומות העקומים האלה שאדם אומר: הכל בסדר. אני בסדר. אז מה לא בסדר?
סודו של הארון
במהלך הפרשה משה מגולל את סיפור חטא העגל, את העליה השנייה להר סיני לבקש רחמים על ישראל ואת עשיית הלוחות השניים שעליהם יכתוב היושב במרומים את עשרת הדברות.
מהסיפור הזה של הלוחות השניים עולה עניין מסתורי מאוד. שימו לב: הבורא מצווה על משה לפסול לוחות אבן ולעשות ארון לשים אותם בתוכו. כלומר: קודם העיקר (לוחות) ואחר כך את הטפל (הארון). משה מבצע בסדר הפוך: קודם את הארון ואחר כך הלוחות. רש"י מפרש שמשה היה פרקטי וחשב: אם אני אעשה כמו השם ביקש, איפה אני אניח את הלוחות בשביל שיישארו לי ידיים לעשות את הארון?
אבל עולה מכאן גם לימוד גדול. שלמרות שבהררכיה התודעתית שלנו, הרצון (כלומר הלוחות. או אם תרצו: לוח הלב) הוא "חשוב" מהתנאים שמקיימים אותו (הארון, הבית, הסביבה), העבודה שלי בעולם הזה היא קודם כל ליצור את התנאים שמקיימים ויוצרים את הרצון ללמוד, להשתנות, להשתפר. אני צריך ראשית ליצור תנאים לרצון. מעטפת נכונה. אטמוספרה.
זה שופך אור חדש על כל עניין המצוות וההכנה הנפשית הנדרשת כשבאים לקיים אותן. כמו גם על כל דבר שרוצים לשנות או לצאת לדרך חדשה. אי אפשר בלי הכנה. בלי מקום נפשי. וגם פיסי אם ניתן.
מאוחר יותר
משה יצווה את בצלאל להכין ארון ואחר כך משכן לשכן אותו בו. ובצלאל יגיד: לא זה הסדר – קודם משכן (כלי, תנאים מתאימים וכו') ואחר כך ארון (אור, עיקר, אינפורמציה וכו'), ומשה יגיד: בצלאל – בצל אל היית. כלומר שמעת מה ששמעתי בנבואה. גם אתה יודע את הסוד.
ואגב
יש מחלוקת תנאים לגבי מה שנעשה בארון הזה של משה לאחר שהוקם המשכן וקודש הקדשים וניתנו שם הארון שעשה בצלאל ובתוכו הלוחות השניים. יש דעה שהארון שעשה משה, היה יוצא לפני בני ישראל למלחמה כשבתוכו שברי הלוחות הראשונים ששיבר משה. אבל דעת הרוב הייתה ששברי הלוחות ניתנו גם הם בארון של בצלאל בקודש הקודשים ושהארון של משה נגנז כשאר חפצי קדושה.
וזה קשה. שהרי כתוב במפורש שהיה שם ארון שהיה הולך לפניהם. אז אם של משה נגנז ושל בצלאל ישב בקודש הקדשים, חסר לנו ארון.
ולכן אני הקטן בא להציע דעה שלישית, שהארון של משה היה אכן יוצא לפני העם למלחמה כשהוא בעצם ריק מלוחות, אבל מלא בסודו של משה. מלא בהבנה שלמרות שכל מטרת הבריאה וכל המגמה של הברואים היא לקבל את האור האלוקי, העבודה שלנו כאן היא להכין את הכלי (את עצמי) ואת המעטפת (הסביבה שלי) שכדאיים וראויים לקבל אותו. כל השאר כבר יגיע מעצמו.
