שופטים ושוטרים תתן לך
משה רבנו לא המציא את הפטנט של לעמוד מול עם שלם – גברים נשים וטף, מיליונים – ולדבר אליו בלשון יחיד, כאילו עומד מולו אדם אחד. קדם לו בורא עולם שכבר בעשרת הדברות מצווה על עם שלם: לא תרצח. לא תנאף. לא תענה ברעך עד שקר.
היינו יכולים לייחס את הפנייה הזו בלשון יחיד לדיבור אינטימי של הקדוש ברוך הוא למשה. אבל זה לא כך. עובדה שמשה אימץ את דרך הפניה הזו לכל אורך ספר דברים שבו הוא ללא ספק מדבר אל העם כולו, אבל בלשון יחיד.
נבנה כאן בניין תודעתי חדש
שבו עבודת היחיד מקבילה לעבודת הרבים, המבנה החברתי מקביל למבנה הפנימי, והדלת מסתובבת פנימה והחוצה.
אנחנו מדברים על הקבלה. מה שקורה אצלך קורה בעולם. ולהיפך. תורת הקבלה עוסקת במפורש בהקבלות. הכל מקביל לכל. הגדול לקטן, היחיד לרבים, העולמות העליונים לעולמות התחתונים עד לתחתית המדרגה ממש. הם כולם אותו הדבר. אותה דרך השתלשלות. אותה התנהגות. אותו מבנה. הבנת את העיקרון, תוכל להכיל אותו על כל הפרטים.
לכן כשמשה פותח את פרשת שופטים ומצווה "שופטים ושוטרים תתן לך", הוא מתכוון כמובן בפשט העניין שעם שהוא חפץ חיים חייב מערכת שיפוטית משוכללת ומערכת אכיפת חוק יעילה. אבל דרך הפניה האישית ("תתן לך" ולא "תתנו לכם") מלמדת גם על האינדיבידואל. "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" משמעם שופטים ושוטרים על העיניים, על האוזניים, על התחושה ואפילו על ההשערות. על כל המשא ומתן שלך עם העולם ועם עצמך.
ואכן עבודת הנפש, או האלטר אגו – כלומר הפוטנציאל שלי לשפוט את עצמי ולאכוף את המשפט – היא ערוץ התפתחות בסיסי ומוכרח שנורא קל לפטור ב"אתה קשה מדי עם עצמך…תשחרר… מספיק עם כל הביקורת העצמית הזאתי… די עם החפירות… תחיה וזהו". זהו, שלא.
אבל צריך לזכור
שהמילה העברית הקדומה משפט מתייחסת ממש לזה, לדיוק, לכוונון, לאיזון. בורא עולם יצר את עולמו במשפט. באיזונים גסים ועדינים. וכל יצירה – משיר חדש, דרך תכנית ארכיטקטונית ועד לחיים עצמם ולמיקום שלי בתוכם – דורשת עבודה של משפט, כוונון ומציאת השלום וההרמוניה בין אלמנטים הפוכים. זאת בעצם העבודה המעשית שלנו כאן. של היחיד ושל הקבוצה. לעשות שלום בין ניגודים. לעשות משפט.
אבל מעבר להקבלה
שבין עבודת הקבוצה ועבודת היחיד, קמה כאן בפניה של משה "שופטים ושוטרים תתן לך" הבנה של סדר הדברים. זה תמיד מתחיל ביחיד. בפרט. זה חייב להתחיל בך. אין "בתי משפט טובים". אין "משטרה יעילה". ואין "ממשלה טובה". יש אנשים שמקבלים על עצמם. ששופטים את עצמם. שדורשים מעצמם. וכפועל יוצא מזה מתקהלת קהילה של צדקה וצדק. לכן הפניה היא לכל אחד ואחת. אתה (או את) הנהג של הקטר. המושכות בידיך, וגם האחריות על המעשים.
וכמו עם רפואה ורפואה מונעת, אנשים נזכרים באחריות אישית לסביבה רק כשהמצב חולה וגרוע וצריך לעשות מהפכה טוטאלית וכואבת. משה אומר: אל תתחיל בסביבה, תעבוד קודם על עצמך. תכלס, זה המקום בו התיקון החברתי מתחיל.
אבל זה לא מספיק
כי הרעיון התורני הוא לא שאני אתקן את עצמי ואלך לשמוח ולרקוד עם עצמי המתוקן. הרעיון הוא שהתיקון יעבור דרכי הלאה והלאה. זה שהשינוי החברתי מתחיל בי לא אומר שאין לי אחריות על הסביבה. להיפך.
ההסבר וההמחשה מופיעים בסוף פרשת שופטים. שהופכת לרגע לסצינת פתיחה טיפוסית של סדרת פשע. מישהו נמצא מת באיזור פתוח. רצח לא מפוענח. אין רמז. שום טביעות אצבעות. מחלקת הבלשים עברה על כל החומר ואין אפילו קצה.
מה עושים? קוראים לשמאי או למעצ ואלה מודדים את המרחק ממקום הרצח אל היישוב או העיר הקרובה, אחר כך מעבירים את קברניטי היישוב אקט לא נעים (מה שנקרא – עגלה ערופה) של ניקוי מחשדות. יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, עונים זקני העיר שרוחצים את ידיהם במי הנחל האיתן שאליו ניתן דם העגלה הערופה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.
והשאלה היא כמובן: מי לעזאזל אמר ששפכתם דם? ועל פי איזו אמת מידה ניתן לקבוע או אפילו לשער שהרוצח יצא או שייך בכלל לעיר הקרובה אל מקום הרצח?
שאלה טובה. רש"י מפרש שהאחריות נפלה על אנשי העיר הקרובה לא משום חשד לרצח, את זה הרי אי אפשר לדעת בשלב הזה, אלא מפני שהיה להם לשים לב ולא לתת לאדם להסתובב יחידי ולא מוגן במקום מועד לפורענות. ה"שופטים והשוטרים" שאדם, או שבט, או עיר, נותנים לעצמם ("תיתן לך" ולא "תיקח לך") הם בשביל להפוך לאדם, או לשבט, או לעיר שיודעים להסתכל גם על מה ועל מי שמחוץ לעצמם.
