כך נהייתי סגן גבאי

סביב השולחן עם המפה המוכתמת, כשאור השבת חודר מבעד לדלת הכניסה, אחרי טעימה מההרינג עם הבצל ולגימה מהוודקה, הרגשתי פתאום חיבה אל המקום העזוב הזה. חשבתי שאולי כך נראה השטיבל הישן של הבעל שם טוב
צילום: אמנון וינר

לפני כעשרים שנה התחלתי להתפלל באופן קבוע, בעיקר בסוף השבוע, בבית כנסת תימני קטן בשכונת תל יהודה הסמוכה לביתי ברמת גן, וזאת אחרי שלא מצאתי מנין ספרדי באזור שבו אני גר. האמת היא שמצאתי בית כנסת אחד או שניים, אבל לא הרגשתי נוח: החזן מסלסל מדי, הגבאי עצבני מדי, הציבור צועק "אמן" חזק מדי, ואני הרי לא חיפשתי פולקלור או ניגונים מבית סבא, אלא פינה שקטה שארגיש בה נוח לעשות את עבודתי.

בית הכנסת התימני היה קטן, משפחתי ומאיר פנים. סבתא אומי ז"ל, סבתה של אשתי, היתה גרה מעבר לרחוב בבית קטן, וכך סופחתי אל השבט התימני בטבעיות. למדתי את נוסח התפילה, ואהבתי את השירה המשותפת: כולם יחד, קולות צרודים, קולות גבוהים, בקצב לא סימטרי, היו רגעים שהרגשתי: כך שרו הלוויים.

שבת חורפית אחת, אברם חבשוש, מוותיקי בית הכנסת התימני, בא וביקש ממני לבוא לבית הכנסת האשכנזי הסמוך, שם שימש כגבאי, להשלים מניין. נכנסתי לשם באי רצון, בחשש מסוים. מה לי ולאשכנזים האלה? מצאתי שם בקושי מניין של כמה אנשים מבוגרים ושניים-שלושה זקנים, הם הביטו בי במבט נוגה ומהורהר, בלי הרבה תקווה.

בית הכנסת נראה עצוב ולא נקי במיוחד, בלשון המעטה. טיח מתקלף, ריצפת פרקט אכולה, ריח כבד של אבק ועובש, ערימות של ניירות ישנים, מצהיבים, פלקטים שזמנם עבר, סמרטוטים, כלי אוכל חד פעמיים, ברובם משומשים, כיפות דהויות, סידורים מתפרקים, בקבוקים ריקים, ריהוט צהוב ובלוי. במטבחון הקטן היה מקרר אמקור 10 ישן וחלוד, ככל הנראה האחרון שנשאר על כדור הארץ, זכר ליציאת מצרים.

הכול שם העיד על כך שהשכינה בגלות ושעולם היהדות במשבר עמוק. התפילה של שבת בבקר היתה מהירה מדי, שליח הציבור התפלל ברישול ובלע את המילים, היתה הרגשה שכל מה שהם רוצים זה לסיים וללכת הביתה. הבטתי באברם. אני חייב להישאר כאן? הוא הנהן.

"אתה עשירי", הוא אמר.

שבת חורפית אחת, אברם חבשוש, מוותיקי בית הכנסת התימני, בא וביקש ממני לבוא לבית הכנסת האשכנזי הסמוך, שם שימש כגבאי, להשלים מניין. נכנסתי לשם באי רצון, בחשש מסוים. מה לי ולאשכנזים האלה?

לקראת סוף התפילה שם אברם סינר והתחיל לחתוך דג מלוח על קרש עץ. הריח, אוי הריח הזה שמעורר אצלי משהו רדום, מגלגול אחר. נטענתי בשמחה מוזרה, במתח של ציפייה מתוקה. אחרי התפילה היה קידוש חפוז. הכל מהר מהר כאילו מי יודע מה מחכה להם בבית. אבל אחר כך סביב השולחן עם המפה המוכתמת, על ספסל עץ קשה, כשאור השבת חודר מבעד לזכוכיות של דלת הכניסה, אחרי טעימה מההרינג עם הבצל ולגימה קטנה מהוודקה, הרגשתי פתאום חיבה אל המקום הזה, העזוב. חשבתי שאולי כך נראה השטיבל הישן של הבעל שם טוב. הזקנים עכשיו חייכו אלי ושאלו אם אגיע בכל שבת.

"כן, בלי נדר, הוא מהחבר'ה”, ענה אברם במקומי, והגיש צלחת פלסטיק חד פעמית עם מלפפונים חמוצים, ״על הכיף כיפאק".

התחלתי לפקוד את בית הכנסת כמעט בכל שבת. אודה על האמת: העובדה שהם מתחילים שעה אחרי התימנים עזרה לי להשתלב. גם טעמו של ההרינג עם הקיגל הוסיף נקודות זכות. לאט לאט, מבלי משים, אחרי שבת ועוד שבת, הרגשתי שהמקום הופך להיות לבית בשבילי, עם "ידיד נפש", לפני קבלת שבת, ”אנעים זמירות ושירים אארוג" אחרי תפילת שחרית של שבת. לא האמנתי שזה קורה לי אבל מצאתי שם את הפינה הקטנה שלי שכל כך חיפשתי. אף אחד לא הביט בי במבט ביקורתי, מכל סיבה שהיא. מצאתי שם חופש ומרחב, אינטימיות וחום, ויכולתי להרגיש את האור הגנוז מתחת לכל העזובה.

ליל שבת אחד הוזמנתי לעלות לדוכן ולהיות שליח ציבור. אמרתי שאני יכול לעשות את זה בנוסח ספרדי. "תעשה את זה באיזה נוסח שתרצה", אברם אמר, ”העיקר שיהיה חפיף, כמו בירושלים, אתה יודע.” שרתי את ניגוני קבלת שבת כמו אשכנזי למופת, ואפילו הכנסתי מנגינה של קרליבך, אבל כשהגעתי לתפילת ערבית עברתי לסגנון הפרסי-ספרדי של בית הכנסת של סבא שלי. ציפיתי לקריאות מחאה אבל היה שקט מוחלט. אחרי התפילה, כץ, זקן המתפללים אמר לי: ”יישר כויח צוציק, התפללת ממש יפה".

אחרי כמה חודשים אברם שאל אם אסכים להחליף את אהרן המבוגר ולהיות מורשה חתימה בחשבון הבנק של בית הכנסת, מעין סגן גבאי בלתי רשמי. אמרתי לו שכן, ובוקר חגיגי אחד הלכנו שנינו אל סניף הבנק לסדר את זה. בדרך, כשהוא גורר אתו את אופניו הישנים, אברם סיפר כמה הוא מתגעגע לירושלים ממנה ירד לפני הרבה שנים, ממש כמו אבא שלי יעקב ז"ל. הוא מתגעגע אל השוק, אל נחלאות, אל שערי חסד, אל שכונת הבוכרים. "מדי פעם אני אומר לאשתי שאני יוצא קצת לסידורים" , הוא אמר, ”עולה על קו ארבע מאות, נוסע לירושלים, עושה סיבוב בשוק, קונה קצת צנון וכוסברה וחוזר הביתה, לגלות המרה של גבעתיים, כפרת עוונות", הוא נאנח.

הגענו אל סניף הבנק. חתמתי על המסמכים הדרושים ושאלתי את הפקידה כמה כסף יש בחשבון. "בעובר ושב יש שלושת אלפים", היא אמרה, ומתשובתה יכולתי להבין שיש עוד כסף, במקום אחר. שאלתי אותה אם אכן יש, והיא אמרה: "כן. בפק"ם יש מאה וחמישים אלף שקל". הייתי מופתע מאוד. שאלתי את אברם איך זה. הוא אמר שהכסף הצטבר במשך השנים ולא היה ממש מה לעשות אתו. בדרך חזרה מהבנק, אחרי שאברם נתן לי מפתח של בית הכנסת שאשים בצרור שלי, כי הרי אני עכשיו סגנו הבלתי רשמי, העליתי בפניו את האפשרות שאולי נעשה בכסף הזה, או לפחות בחלק ממנו, שיפוץ בבית הכנסת. הוא הביט בי בחשד. אמר שהוא לא בטוח שהזקנים יאהבו את הרעיון. לא אוהבים מהפכות. לא צריך פנטזיות. טוב לנו ככה.

"לפחות נעשה צבע חדש ונחליף את הריהוט הישן. זה יעורר את בית הכנסת לחיים חדשים”, אמרתי.

הוא אמר: ”צריך לחשוב על זה. לאט לאט.”

עלה על אופניו, אמר "סאלאמת”, ונסע לדרכו.

המשך יבוא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *