נאמר כבר הכל על לאונרד כהן, שהלך לו לעולמו ביום חמישי. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא להיפרד בכאב מיוצר ענק, ששיריו היו לי לתפילות ובהופעה שלו הרגשתי התעלות של חוויה דתית ממש.

לא מזמן קיבלתי במתנה את ספרו, ״ספר רחמים״, ובו חמישים פרקי תפילה שחיבר לפני למעלה משלושים שנה. הנה קטע שכתב (בתרגומו של דורון ב׳ כהן) – אולי על היות אדם הולך, מאמין. אדם שנסדק, נשבר, נרפא וחוזר חלילה –

כשאיני יודע לאן אלך, אני הולך אליך.

כשאיני יודע לאן אפנה, אני פונה אליך.

כשאיני יודע איך לדבר, אני מדבר אליך.

כשאיני יודע מה להחזיק, אני עוקד עצמי אליך.

כיוון שאיבדתי את דרכי, אני בוחר בדרך אליך.

כשקראתי הבוקר את השיר הזה, נזכרתי במילים של רבי יהודה הלוי בשירו יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ –

דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, בְּכָל-לִבִּי קְרָאתִיךָ,

וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ – לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ

הכל מתחבר. וההליכה היא אותה הליכה. הפרשנות הכי יפה בעיני לפסוק שפותח את פרשת ״לך לך״ עתיקה מאוד וכאילו נכתבה היום. בספר הזוהר נאמר ש״לך לך״ פירושו – לך לעצמך, לתקן את עצמך.

איך אלך לעצמי? רבי נתן, תלמידו וסופרו של רבי נחמן מברסלב, מסביר: ״שֶׁכָּל הִלּוּכְךָ וּנְסִיעָתְךָ יִהְיֶה לְךָ וְאֵלֶיךָ לְבַד, הַיְנוּ לְעֶצֶם נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁזֶּה עִקָּרְךָ וְחִיּוּתְךָ״.

הצעד הראשון הוא להתחיל לדעת מי אני. להכיר את החלקים השונים בפאזל המורכב שלי. לקבל את מה שמתגלה. לקלף רעשים חיצוניים, פחדים, ציפיות, אגו, ארצך, מולדתך, בית אביך, ולשאול מה אני באמת רוצה. מה חשוב לי. מה מחיה את נפשי. ״כל לב הוא רצונו״, אמרה ימימה אביטל זצ״ל, והבטיחה: ״הקשובה ללבה תדע תשובתה״.

אף פעם לא חשבתי על התקרבות לעצמי כעל מקום. כמקור לשקט. שנים רבות מדי הייתי מסוכסכת עם עצמי. היום, כשאני אחראית גם על עצמי וגם על האהבה והקבלה שיחושו ילדי, אני יודעת שזה מסע חיים. ועצם ההליכה שלי אל עצמי מפלסת את השביל.

בתמונה העליונה: לאונרד כהן (צילום: Baggio בהתאם לרישיון שימוש CC BY 3.0)

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר