עיר עם מחיר

עד כמה שהדבר נראה פרדוקסלי, ירושלים היא המקום של השינוי והמרד, של ההתקדמות, של הנדודים ושל החיפוש. נראה לנו, לעתים, שהמקום בו ההווה חריף יותר הוא זה שמייצג את השינוי, אך לא, ההווה לבדו עסוק רק בעצמו, העבר וההווה יחד מייצרים את העתיד
עיר עם מחיר

החיים שלנו פה מתוחים בין ירושלים לתל אביב. זה לא משנה אם חיינו מתרחשים בכפר גלילי קריר ומסובך בצמחייה, או בחוות בודדים בנגב, היכן שהלילה מגלגל קולות במרחב השומם. אנחנו קרועים, ולעד כנראה נהיה, בין ירושלים לתל אביב. ביקרתי השבוע בירושלים, ולפתע, כמו מין קול רחוק, שנאגר ונצבר ונאסף ממרחקים גדולים, צפה בי שוב הכמיהה לעיר.

ראיתי את דמותי ההיא, נער ישיבה בן חמש עשרה, אותו גיל שבו המילה נדודים מצטרפת למילון הפנימי, לשיטוט לפתע יש איכות של גילוי הטומן בחובו את יסוד התבגרות. ראיתי את עצמי יורד למרכז העיר, נמלט מהישיבה המסוגרת והקפדנית בבית וגן, מסדרי הערב והבוקר, מהפלפול, ממסילת ישרים, מתודעת החטא ששולטת ומתווכחת עם הגוף הגדל במהירות, ללא שליטה, משיחות נפש אל תוך הלילה והגישושים הראשונים כלפי הדמות הפנימית. אני יורד למרכז העיר, סופג את המראות הראשונים של חיים חילוניים. כן, ראיתי אותם כמובן עוד קודם, אבל מעולם לא עם חירות, אלא מתוך בדידות.

עברתי בין האורות והחשמל, ברים, בתי קפה, צעירים צוחקים בקול, משחק כדורגל שמוקרן על מסך גדול, זוג מחובק, חבורת צעירים חוצה את נחלת שבעה, טופחים זה על גבו של זה ברצון להעניק ביטחון אחד לשני, מוזיקה קצבית עולה מחנות קטנה שמוכרת מוצרים צבעוניים מהמזרח. המשכתי ללכת, עוד לא יודע לאן, אבל מרגיש שיש איזה מרכז כובד שאליו הדברים הולכים, מקווה מים שאליו פלגי הרחובות נעים. מצאתי את עצמי מול חומות העיר העתיקה ונכנסתי פנימה, אל השוק הערבי ובמורד לעבר הכותל, צעדתי בתוך אותו משולש טעון של הדתות המונותאיסטיות, אותו אזור טעון, דחוס, נטול הפוגה. החשמל שם היה אחר לגמרי, כזה שלא מצא את דרכו בחוטים ומנורות, נוגע בתשוקה של אנשים צעירים. הוא היה בלתי נראה, עשוי ממסעות אין סופיים של עלייה לרגל, מכמיהה שהופכת לצעדה ארוכת שנים לעבר המקום שמעבר למקומות, שמעבר לבשר ולחומר, צעידה שמטעינה את האבן בצפייה, גאולה, נבואה וחורבן.

זו ההצעה של ירושלים: זמנים מתערבבים, הווה שאינו יכול להשתחרר משדות האבן של העבר והעבר שאינו קיים ללא ההווה. במישור הזה, ללא הווה של תשוקות צעירות, העבר הופך נטוש, ריק, חסר כוח. מאה מטר ממקום התפילה צריך אנשים צעירים שיסתובבו זה סביב זה, שיבקשו מוזיקה שתעיר את גופם, שיבקשו משמעות, זהות, מימוש, שיבקשו למצוא את סיבת בואם לעולם, שינועו זה לקראת זה כאילו אפשר לגאול האחד את השני דרך האהבה, האשליה הנצחית שהעולם עומד עליה. זו הצעה קשה, ההצעה של ירושלים, תובענית, חסרת סנטימנטים. היא אינה מתירה לאדם להרפות, הרפיה שקשורה לשהות בהווה, אותו פרקדן ששייך כל כך לחול, לים, למלח של תל אביב. עיר אשר מפחדת מהעבר, שיודעת את המחיר שלו: העדר הומור, העדר קלילות, שיחה שרובה נוגע לערכים, מסורת, זיכרון, כל אותם חומרים בטוניים של חיינו. אותו נער התעורר בי בביקור השבוע, הוא ביקש לשוב לבלבול הזמנים, לאותו מקום שבו הסכסוך מוביל לדחיסות. הזמן כבד יותר בירושלים, וכן, גם דחוס ולעתים מר יותר.

יום לאחר אותו ביקור הלך לעולמו הכהן, כהן שהיה גם לוי, לאונרד כהן. נדמה לי שהוא הלך תמיד בירושלים, לאונרד כהן, הייתה זו ירושלים של הזמנים המסוכסכים. גם חברו, שיבדל לחיים, הזוכה הטרי בפרס נובל לספרות, בוב דילן, הולך בירושלים. ירושלים, כמה שהדבר נראה פרדוקסלי ולא הגיוני, היא המקום של השינוי והמרד, של ההתקדמות קדימה, של נדודים שהם חיפוש אחר החסר. נראה לנו, לעתים, שאותו מקום שבו ההווה חריף יותר הוא זה שמייצג את השינוי, את האפשרות למרד, לא, ההווה לבדו עסוק רק בעצמו, העבר וההווה יחד מייצרים את העתיד, שהוא המקום שאליו המרד והשינוי הולכים. כהן היה דובר נלהב של הצורך להשתנות: משורר וסופר קנדי צעיר, נווד זרוק באי יווני, מוזיקאי רוק שמוט על מיטת מלון בניויורק, נזיר זן על הר בקליפורניה, אדם מבוגר שלומד תלמוד, איש משפחה שסיים את חייו כשהוא חי קומה מעל המשפחה של בתו, ושבנו מתגורר במורד הרחוב. החיים בתוך שינוי דורשים אומץ, אבל משעה שהזמנים מתערבבים, קשה לשוב להווה הרפוי, ואם שבים אליו, הרי שישנו סכסוך פנימי, והוא נחלץ מתוכנו ומפעיל אותנו, בדרך כלל באגרסיביות.

אבל לירושלים, ולערבוב הזמנים, יש מחיר. אותו נער צעיר שילם אותו. הוא הלך בעיר העתיקה וממנה המשיך הלאה, מחפש בתוכו את המקום שבו העבר והווה נחים מההתגוששות בניהם, הוא גילה שמקום כזה, לפחות עבורו, יהיה קשה למצוא. הוא גילה שקבלה אמתית של ירושלים, היא כניסה לעימות שיש לו פירות בעולם בדמות מודעות, חיפוש ולהט, אבל יש לו גם עלות גבוהה: חוסר מנוחה, אלימות, רצון התמידי להיות במקום אחר, תחושה שישנה הבטחה שלא התגשמה, ותנועה מהירה, לעתים מהירה מדי, בין עצב לשמחה, בין תחושת התעלות לתחושה שאין חדש תחת השמש, בין האדם והכישלון המתמשך שלו.

אז מדוע עלתה בי התשוקה, כפי שהיא עולה לעתים, לשוב לירושלים?

אולי בדיוק בגלל חייו של לאונרד כהן. המאבק בין שינה לערות הוא המאבק היחיד. הדתות כולן, כולן, הן כוחות עצומים, כבירים, שהאנושות מפעילה כדי להתנגד לשינה. הטקסים, המילים, המבנים, מהווים מערכת מסועפת וחסרת הפוגה בכדי לא להירדם. הערות, כדרכה של ערות, תלויה ביקיצה, וביקיצה יש יסוד אלים. ובירושלים, אחרי הכל, יש יסוד כזה. הרחוב, פעמים רבות, מערבל דעות ופנים ותרבויות, העליות והירידות מסמנות את אותה איכות תובענית וחסרת נוחות של העיר, אבל בסופו של דבר, היא עיר ערה.

בתמונה למעלה: גשר המיתרים (צולם ע"י Petdad עפ"י רישיון שימוש CC BY-SA 3.0)

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. יונתן יקירי. זו אותה העיר שלי..
    העיר בה נולדתי וסובבת אותה
    מתוך חומותיה הבנויות גם בתוכי.
    ירושלים כמו אבניה – יפה וקשה.

    ענבל אשל כהנסקי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *