בשבוע האחרון התחלתי לצעוד בדרך חדשה, דרך שמוקדשת יותר ויותר לבית ומקדשת קודם כל את המשפחה. המהלך המבורך הזה מזמן לא מעט מורכבויות. מחייב אותי להתבונן על האמא שאני, ומעורר אותי להתפתח כדי להיות מי שאני באמת רוצה להיות.
.
ראשונת האמהות, שרה, מציבה לנו רף גבוה. מכל קורותיה ותלאותיה בחייה, הפסוק שפותח עבורי פתח להתחיל להבין כמה גדולה היתה, הוא זה שמתאר את נקודת מבטו של בנה, אחרי מותה.
.
וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.
.
עד למילים הללו מסופר רק על אבלו ובכיו של אברהם. והנה כאן מופיע תיאור קצר אבל כל כך נוגע ללב של בנה יצחק, שמביא את רבקה לאוהל של אמו, נושא אותה לאשה ורק אז יכול להתנחם.
.
המדרש מלמד איזו דמות כבירה היתה שרה אמנו: במדרגתה הרוחנית, בחסד, באמונה, בברכה שהשרתה על ביתה ובאור שהפיצה סביבה. את החלל העצום שהותירה בלכתה, יכולה היתה להשלים רק רבקה, ממשיכת דרכה.
.
״כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִיסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ… מִיָּד וַיְּבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה.״
(בראשית רבה ס׳)
.
רבקה דמתה לשרה במעלותיה וביכולת להאיר את ביתה הן במעשי היום-יום והן במזון הרוחני שסיפקה למשפחתה. ולכן רק עתה, משהיתה לו רבקה לאישה – ויינחם יצחק, אחרי אמו.
.
כשקראתי על הדלתות הפתוחות לרווחה באוהלה של שרה, חשבתי על הנתינה והחסד האמהיים כמו אלה שאני זוכה להם מאמי שלי, ונזכרתי בשיר של אהובה עוזרי, שליווה אותי בתקופה לא פשוטה. שיר שלוכד בדיוק את הציפייה שלנו מאמא – האהבה המיוחדת והחום והנחמה שכל אדם זקוק להן. שיר שהוא תפילה לחוף מבטחים.
.
אמי אמי
פתחי הדלת
כל גופי רועד
מקור
.
אמי אמי
פתחי הדלת
על כתפי
משא כבד
.
אחד מפלאי החיים האלו, הוא להיות באותו הזמן ממש – גם ילדה שזקוקה עדיין לאמא, לנוח בחיקה האוהב, וגם אמא שמנסה לתת לבתה את כל מה שהיא זקוקה לו. כל מה שיעניק לה ביטחון ושמחה.
.
הלימוד שימימה אביטל זצ״ל מכוונת אליו, הוא למצוא מקום בתוכי, בו אני האמא של הילדה הפצועה שבי. להשלים לעצמי את החסר, לקבל, להבין, להעניק חום, לראות בי תמיד את המהות הטובה. ולאט לאט, להתחזק וללמוד להישען פנימה ולא החוצה. ואז ממקומי, מתאפשר לי לתת בלב פתוח למשפחתי, לביתי, לסביבתי. בפשטות, כדי להיות אמא טובה לילדיי, עלי להיות קודם כל אמא טובה לילדה שבי.
.
ועד שאזכה לכך, אני מצטרפת ל״תפילה לאם בטרם שחרית״ שכתבה חוה פנחס כהן –
.
.
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת
הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג
.
וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים
פָּנַי – כַּסֵּה בְּאוֹר.
שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי
מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע
וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי
.
תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ
בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.
