מעבר לשורת הדין

פרשת ויגש תובעת מאיתנו לראות מעבר למה שהדין הגולמי חושף בפנינו. לראות נסיבות. לראות קונטקסט. לראת מורכבות. לראות מהו התיקון הנדרש למצב המקולקל, זה שהביא אותנו חבולים אל בית המשפט
מעבר לשורת הדין

1.

אחת הטענות שרווחו בשבוע שעבר בעקבות פסק הדין במשפט עזריה היתה ש"השופטים מנותקים מהעם". אנחנו כבר יודעים, מניסיון רע ומצטבר, שאין דבר שמפרק את העם יותר מלשפוט את השופטים. אבל אם לנסות ולהתייחס באמפתיה לטענה הזו, ניתן לתרגם את מה שהם אומרים לשופטים כך: "הייתם צריכים לקחת בחשבון את הנסיבות, הקשיים, והקונפליקט הקשה שהעם, וכחלק ממנו מושא המשפט, פעל מתוכו".

וכפועל יוצא מזה, לשפוט לפנים משורת הדין.

2.

האם זה נכון לשפוט לפנים משורת הדין? לפעמים זה נכון, ולפעמים זה לא נכון, ואין לנו אלא לסמוך על השופט ועל שיקול הדעת שלו. העניין הזה של "לפנים משורת הדין", נתפס כבר בספורי ספר בראשית כבשורה הגדולה שאמונת אחדות האל הביאה לעולם. הרי הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בחסד ברחמים ולפנים משורת הדין, אחרת איפה היינו היום. הקדוש ברוך הוא לא לוקח את השמש כי יש טבח בחאלב, והעולם שותק, למשל. אז גם אנחנו, שרוצים להדמות לבורא, נתבעים לראות מעבר למה שהדין הגולמי מראה. לראות נסיבות. לראות קונטקסט. לראת מורכבות. ולראות מהו התיקון הנדרש למצב המקולקל שהביא אותנו חבולים אל בית המשפט.

3.

לפנים משורת הדין נתפס כפוטנציאל המיוחד הגלום בעם ישראל, ובעם היהודי שיצא ממנו. אבל לפנים משורת הדין עלול, והפך לא פעם, לפריבילגיה הגרועה והמשחיתה ביותר, המסמאת ביותר, ששימוש לא נכון בה עלול להחריב, ואכן החריב, עולמות ממש. הנביאים, ממשה ועד אחרון האחרונים, ראו איך בעלי השררה, או הזרוע, מעמידים את עצמם מעל לדין, והבינו לעומק את הנטייה הטבעית שלנו לשפוט את הקרובים אלינו לפנים משורת הדין, ואת הרחוקים והשנואים מתחתיה ומאחוריה.

כך שלכל זמן ומקום, יש את הסירופ המיוחד, התמהיל ההולם, של כמה דין וכמה רחמים שופכים לסיר. בעיקרון, המלכות אוחזת בדין בשביל לשרוד, ונוהגת חסד בשביל להתפתח. במציאות זה גם וגם, והכל באחוזים.

4.

הדיון הזה בדין, ובמה שמעבר לדין, עוטף את סיפור יוסף ואחיו שמגיע לשיאו ולפתרונו בפרשת ויגש. הפרשה נפתחת כשיהודה, זה שמכר את יוסף לישמעלים (או למדינים), עומד מול יוסף, כעת המשנה למלך מצרים, ומציע את עצמו לעבדות תחת בנימין, האח הצעיר.

ויוסף, שרואה שזה שמכר אותו לעבדות, באופן הנורא והאכזרי ביותר, עושה תיקון מלא, ושם עצמו לעבד עולם תחת אחיו, מבין שנסגר המעגל והגיע הזמן לסלוח, להתגלות וליישר את ההדורים.

"זה לא אתם" מנחם יוסף את האחים ההמומים, "זה הבורא שגלגל כך את העניינים שאגיע למשרה הרמה ביותר האפשרית ואציל את המשפחה מרעב ומכיליון".

ואכן, מאוד יפה ואצילי מצידו לראות ולהראות את הדברים כך. אבל נשאלת השאלה:

האם זה תופס בבית המשפט?

כלומר, האם העובדה שהמכירה לעבדות הביאה בסופו של דבר להצלת המשפחה, וכל האזור בעצם, פוטרת את האחים מאשמה? אדם דחף את חברו לתהום, וזה נפל לבאר מלאה דולרים, האם הדוחף יכול להגיד: תראה איזה יופי יצא לו, צריכים להגיד לי תודה?

התשובה לשאלה הזו מסדרת בעצם עוד שאלה עצומה שעולה מהסיפור, והיא: מדוע יוסף, כשהומלך על מצרים, לא שלח מייל, או אס.אם.אס, או שליח, או יונת דואר, לאביו המסכן לספר לו שהכל בסדר?

ובכן, ראשית ברור שיונת דואר כזאת הייתה קורעת את המשפחה לגזרים. גם טענה של האחים ש"דחפנו אותו לבריכה של דולרים" לא הייתה מתקבלת, לא אצל האבא, ולא בשום מקום.

אז יוסף חיכה עם ההודעה עד שתצא הודעה טובה. ולא זו בלבד שהמעשה הנורא של האחים הוליד תוצאה נהדרת, אלא שהאחים, ובראשם יהודה, האיש שמכר אותו, כבר הגיעו לסיטואציה דומה ונהגו בצורה הפוכה לחלוטין. הם עשו תיקון. הם עשו תשובה. הם לא הפקירו אח. עכשיו אפשר לסמס ולספר את הכל לאבא.

5.

הרמב"ם, כמדומני, כותב שהתנאי לתיקון ולכפרה הוא כשאדם מגיע שוב לאותה הסיטואציה שבה נכשל, ונוהג בה באופן הראוי. התיקון השלם מתרחש כשהפכנו לאדם חדש לגבי אותה תכונה, דחף, או התמכרות, והשלנו מעלינו את האדם הקודם.

מכאן, התיקון שנרצה הוא שהאדם עצמו, לא שופט חיצוני, ישפוט את עצמו, יפסוק, יגזור דין, ואף יבצע אותו בשלמותו. השופט הגדול, כלומר בורא עולם, מניח מאחורי הקלעים את התנאים לתיקון. וזה בעצם מה שיוסף עשה. הניח ותמרן את התנאים לתיקון. אבל את התיקון עצמו, עשו יהודה והאחים. ובכך הפכו לגבי עניין האחווה לאנשים חדשים, כעת אפשר להסיר את הלוט ולגלות בפניהם את המציאות חדשה.

מטרת המשפט העליונה, אם כך, היא לדייק את הסיטואציה הנפשית שבה האדם נמצא, למצוא את המקומות המחטיאים, ולהכין את התנאים להפיכתו לאדם חדש. משפט הוא לא נקמה, משפט הוא מפה מפורטת לתיקון.

6.

ואכן, יוסף מתגלה כשופט-דיין אנאליטי, יחיד ומיוחד. אחד שיודע איך לשפוט, בשביל מה לשפוט, מתי לשפוט ואפילו את הטיימינג המושלם בשביל לפרסם את פסק הדין, ובכך לשמור את המשפחה, במקום לשבור אותה.

אבל משפט, גם הטוב והמדייק ביותר, הוא רק אמצעי להפוך לאדם שמעבר למשפט. לאדם שמעבר לשורת הדין.

את זה ישראל יודע. וכשהוא יורד למצרים, ויוסף עולה לפגוש אותו, הבן נופל על צווארי אביו ומנשק ומנשק, אבל האבא לא נופל ולא מנשק. רק אחרי שנאמר ביוסף: "ויבך על צואריו עוד", כלומר בכיה אחרי בכיה אחרי בכיה, ישראל מבין ומשתכנע שמי שבוכה עוד, ומעבר לשורת הדין של כמה "צריך" לבכות כשרואים את אבא אחרי כל כך הרבה שנים, פועם בו רגש אמיתי וחי של חסד ואחדות. ואומר: אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי.

מהו "עודך חי"? מהי החיות של יוסף שישראל נרגע לגלות בו? זהו עניין ה"עוד". ההוספה. החסד. הניצוץ שמעבר למשפט ושמחיה אותו. אותו הדבר שהופך את הצדק לצדקה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. חכמינו זיהו מעגל צדק גבוה יותר בסיפור הזה למרות שלאחים לא נעשה כלום
    ומתייחסים לעשרת הרוגי מלכות כסגירת חשבון בלתי נמנעת על מכירת יוסף. עליהם נאמר הפסוק "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" ועליהם נאמר הפיוט אלה אזכרה
    והלקחים רבים אך השעה קצרה…

    חנן
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *