זמן המתנה
ברווחים שבין שלושת הפרשות שמסיימות את ספר שמות, מתחבא טקסט שקוף. כתב סתרים. סיפור אילם של זמן תנכי שאין לו תיעוד או זיכרון קנוני.
זמן המתנה. או זמן הפנמה.
מה כן מתועד בכתובים?
שמשה עלה להר סיני לקבל את לוחות הברית, שלקח ארבעים יום לעם ישראל להישבר ולהחליף את המנהיג הנעדר בעגל הזהב, שעוד באותו היום משה ירד, שבר את הלוחות, שרף את העגל ועשה שפטים בעובדיו, ושלמחרת עלה שוב להתחנן ולבקש רחמים על העם הצעיר והמאוד לא בשל שנמסר לו להוביל.
ארבעים יום ביקש רחמים. נענה. ועלה לעוד ארבעים יום לקבל את הלוחות השניים שפסל בעצמו.
40 ועוד 40 זה שמונים יום
שמונים יום שמשה למעלה. זה מתועד. אבל כל הזמן הזה, בו העם למטה, לבד, מאד לא מתועד. עם שלם שמחכה נזוף למנהיגו הכל יכול, אחרי שזה העביר אותו טיפול חריף בהלם, ונעלם שוב אל פסגת ההר, בלי לדעת מה יקרה ומה קורה. עם לבדו עומד, בפינה, לשמונים יום. זמן הפנמה והבנה. זמן לעבד את הדברים.
זה פסק זמן לשני הצדדים, למשה שלמעלה, ולהמון העם שלמטה, זמן לבחון ולהעריך מחדש את הקשר. זמן כזה עם עצמך הוא הכי קשה. הנטייה שלי היא לשנות את המציאות, לא להפנים אותה. אין כאן סימני קריאה. הזמן מדבר. שולח פנס נעלם אל אזור חשוך.
כשמשה יורד לבסוף – קרני אור פזים מפניו, כמו להדגיש ולהמחיש את הפער וההחמצה מאיך שזה היה אמור להיות. בעצם, העם רואה דרך האור של משה את החשכה של עצמו: "ככה גם אתה ואני היינו אמורים להיות", הם בוודאי חושבים לעצמם.
המקסימום הניתן לעשייה
גם משה מבין את הדברים אחרת. בתחילת פרשת ויקהל, הראשונה מבין שתי הפרשות שסיימו השבוע את ספר שמות, משה מקהיל את כל העם יום אחרי ירידתו מההר, ומצווה על מלאכת המשכן. אבל בהיפוך גמור ממה שצווה על הר סיני מפי השכינה, משה מתחיל מהסוף. מהאזהרה שלא לבנות את המשכן בשבת. יעני, הפעם בזהירות ולאט לאט עם החברה האלה.
אבל עם כל הדיסטנס והזהירות החדשה, הנובעת מהמפגש הטרי בין משה לעמו לאחר שמונים ימי הפרישה והבחינה מחדש, משה לא חוזר לעגל. אפילו לא מילה. בא לומר: בואו נעשה תיקון. בואו נבנה בית לקדושה. ברור לכולם שהמשכן, כלומר, תיחום הקדושה באתר מסויים, הוא המקסימום הניתן להעשות במצב הדברים הנוכחי. הקוד התורני הוא הקובע. כל השאר אשליות, דמיונות ותעתועי זיכרון.
המתמטיקה של הזיכרונות
ואם כבר זיכרון, פרשת פקודי שחותמת את ספר שמות כוללת דו"ח מאוד מפורט של משה על מה נתרם מהעם עבור המשכן, ומה נעשה בתרומות הללו. זה דו"ח מפואר שמהווה אבן בוחן ואמת מידה נאמנה להתנהגות של כל מי שמופקד על כספי ציבור. הצדק חייב להראות בשביל להיות צדק. השלטון חייב להדליק אור בחדר 24 שעות ביממה. המושג אור, מהיום הראשון לבריאה -מעולם לא היה כל כך מובן. שקיפות מלאה.
מה זה פקודי? רש"י הולך אחרי תרגום אונקלוס ומפרש: "מנייני", או "משקלי", כלומר אנחנו עכשיו כמו בשוק, שוקלים בלי בושה מה נתקבל ומה נעשה במה שנתקבל עד לגרם האחרון.
אבל המילה פקודי מהדהדת לחלק המרכזי של ספר שמות. שם משה מצטווה לבשר את ישראל על הגאולה בשורש פקד. "פקוד פקדתי אתכם". היה זה הסימן שמסור לזקני העם עוד מימי יוסף, שהגאולה תגיע בלשון פקידה, זכירה. כלומר, עיקר ההוראה של "פקודי" בספר שמות היא במובן זכירה. ואם כך הפרשה הזו, פקודי, מהווה את ספר הזכרונות של ספר שמות.
בספר בראשית זהו יעקב שזוכר ומסכם את הדברים בפרשת ויחי בברכתו לבניו. כאן זאת המתמטיקה שכותבת את השורה התחתונה. משקלי הכלים של הקודש והפירוט שלהם. אנחנו עוברים מברכה ללימוד. אחרי ספר שמות יש לנו כבר מקום וסולם לאנשים כמוך וכמוני ללמוד ולהתחבר. "אלה פקודי המשכן משכן העדות" : זו המתמטיקה של הזיכרון. של העדות שהשאיר הבורא בעולמו.
אם כן, יש איזשהו זיכרון שטבוע בי לדעת שאני משכן לבורא. המתמטיקה של הזיכרון שבאה ללמד איך לארגן את עצמך במידות ובמשקלים, כמה לפזר וכמה לשמור, כמה לטעת וכמה לעקור, אמורה להביא אותי לזיכרון חי של היותי משכן. עדות חיה. לכן נאמר פעמיים משכן ("אלה פקודי משכן משכן העדות") כי הכל טמון במידות וביחסיות של איך לעשות משכן. זה אתגר דינמי, אבל העדות היא אחת.
ובגלל שמסיימים את ספר שמות, אאריך כאן השבוע אפילו יותר מהרגיל:
אלה פקודי המשכן (2)
הנה עוד זווית ל"אלה פקודי המשכן". פקוד=ממונה. כלומר: זה המינוי. זאת האחריות. ובהמשך הפסוק נכתב: "עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן". כלומר, אחריות המשכן היא על הלויים ואיתמר.
בפשט, הכוונה היא שלא יאבד דבר ממנייני המשכן בעבודת הפירוק, המסע וההרכבה, שהייתה מוטלת על הלויים במסעות המדבר. בעומק העניין, אולי מתכוונים כאן שעבודת המשכן הפנימי היא לפרק אותו בכל פעם, לקחת אותו להמשך המסע ולבנות במקום חדש. שוב אנחנו מדברים על דינמיקה. על פירוק והרכבה בתנועה. על חיי האדם בעצם.
בכל שלב אתה מקים את משכן העדות, כלומר אותך, את תפיסת האלוהים שלך, את העדות שאתה נושא לחסד, לנצחי, למה שמעבר, לזה שיש באמת חיים. אבל כשמגיע הזמן צריך גם לדעת לפרק אותך, כלומר את התצורה הקודמת של העדות כפי שהיא משתקפת בך, לארוז ולקחת הלאה לתצורה הבאה.
ויש עוד כל כך הרבה. אבל ברוך השם סיימנו ספר שמות.
