לעלות, להתפלל, לאהוב

אגרנות, היצמדות לרכוש, קפיטליזם דורסני, חוסר יכולת להמתין או להתחיל תהליך ארוך שדורש סבלנות, אלו רק חלק מהבעיות שמנהג קדום בשם "עליה לרגל" מעניק להן פתרון. יונתן ברג מציע לאקט הזה רנסאנס מודרני ואינדיבידואלי, שילמד מחדש אנשים לעצור את החיים, ולקחת הפסקה
לעלות, להתפלל, לאהוב

לפני כמה שבועות התמזל מזלי להיות בדיון קצר בספריה הלאומית שהתמקד בכתבי עולי הרגל לירושלים. הדיון עצמו היה היסטורי באופיו, וניתח את צורת הכתיבה שלהם ואת הקשר שלה לכתבים שקראו, אבל לי הוא גרם להרהר בחוויה עכשווית מאוד שעברתי לא מזמן. לפני כמה חודשים הייתי בטירובאנמאלי שבדרום הודו. העיירה הזו ידועה למטיילים המערביים בעיקר בגלל הראמנה מהארישי, מורה הודי שהפך מוכר גם במערב, אבל עבור תושבי המקום והאזור המקום ידוע מסיבה שונה לגמרי, עתיקה הרבה יותר. בעיירה ישנו מקדש שיווה, ובו אבן שיווה לינגם, והוא, כבר מאות שנים, מהווה אתר עלייה לרגל בדרום הודו.

התמונה היא כזו: במשך שעות היום נעים ללא הפסקה אלפי עולי רגל לעבר המקדש. הם מגיעים באוטובוסים מאורגנים, עליהם הוציאו את מיטב כספם. הם לבושים בבגדים המיוחדים ליאטרה – העלייה לרגל. הנשים לובשות סרי צהוב, והגברים לבושים בבגדים שחורים כליל. הם נעים בקבוצות עצומות פנימה אל המקדש ושם ממשיכים במבוכים העשויים גדרות ברזל ומובילים לעבר פנים המקדש. שם הם עוברים מול הצלם, זוכים בדארשן (המבט), רואים לרגע את הפסל ומיד כבר נדחפים על ידי מאות עולי הרגל הממתינים לתורם. הנסיעה כולה אורכת, לעתים, ימים על גבי ימים, בהם העולים אוכלים רק אורז וירקות, ושותים מים וצ'אי. ההליכה ברגל, המתנה של שעה ארוכה בתור, בחום כבד, כל זה שווה להם עבור כמה שניות של מעבר מהיר ודחוק, בעוד המונים לוחצים את גופם. אבל הם יוצאים משם בשמחה גלויה, לעתים בשירה. הם עולי רגל, וכעולי רגל הם יודעים שהמסע כולו נכלל באותה עלייה לעבר הקודש, שהמסע כולו עשוי ימים של התקרבות פנימה, של בקשה לגילוי, להטהרות, למשמעות.

נדמה שכבר שכחנו ממזמן שאני צאצאי שבט עולי רגל. שכחנו שהימים המרכזיים בחוויית החיים הארץ-ישראליים הקדומים היו חגי העלייה לרגל. חישבו על אלפי האנשים הצועדים במשך ימים ארוכים לעבר ירושלים, נושאים את המנחה, עוצרים מדי פעם ללון ולאכול, פוגשים את חלקי השבט האחרים שבימים כתיקונם אינם רואים, הולכים ונצברים עוד ועוד בשבילים ובדרכים. כך, מאות אלפים מתגלים בקרבת העיר ירושלים. רק לאחר ימים ארוכים של הליכה, כל מה שצברו בתוכם – ציפייה, צמא, געגוע – מתפרץ בעיר הבירה, מול המקדש. העלייה לרגל אינה ההגעה, היא גם לא המחשבה כי ברגע אחד, רגע החג או הכניסה למקדש ישתנו חייך כליל. הם אכן משתנים, אבל הם משתנים בגלל השיעור החשוב שהעלייה לרגל כולה מעניקה לך.

מדובר בשיעור שמתחיל באבדן הרכוש, באבדן הנוחות, באבדן המזרון והקירות. השחרור מריבוי החפצים הוא ככל הנראה הפעולה הקשה ביותר של העת הזו. אנחנו, כולנו, אגרנים כפייתיים. הרכוש הפך להצהרה על הצלחה ומעמד, והוויתור עליו היא פעולה דמוית היובל היהודי, כלומר, חזרה לשוויון, חזרה לאחדות סוציאלית בין חלקי העם. לאחר אותו שחרור מגיע ההליכה, הצעידה בדרך, הווי אומר, החיבור למקומי. עוד אחד מסימני העת הזו הם נמלי התעופה. קל יותר להגיע לסוף שבוע ללונדון או ברצלונה מאשר לירושלים. המרחק מהמקומי משרת את הקיום הגלובלי, ובעיקר את הרעב של העולם הכלכלי, שמבקש לאחד אותנו לדמות צרכן אחד, שצורך את אותם המוצרים, במרחקים עצומים, נתונים גיאוגרפיים קוטביים וצרכי תזונה שונים.

והנה מתחילה ההליכה. במושג העלייה לרגל צריך להדגיש את המילה עלייה. נכון, המילה הזו מכוונת בראש ובראשונה לסמן את הימצאות הקודש במקום גבוה ואת הצורך להעפיל לשם. אבל יש פה דבר נוסף, והוא הציפייה, הסבלנות ויותר מכל אלו: ההצטברות. התכונה המרכזית של העת הזו היא המיידיות. אנחנו רוצים משהו והנו הוא, השליח יביא הביתה, החנות פתוחה עשרים וארבע שעות, במרחק קליק אחד נמצא כל מוצר וכל רצון. העלייה לרגל היא חינוך להמתנה, לאגירה. אגירה של הרצון להגיע. של הציפייה לשינוי, של הבקשה למענה. ההצטברות הזו חשובה כל כך כי כגודל הציפיה גודל ההתפרצות הרגשית-רוחנית. אי אפשר להגיע להתעלות ולתחושה של קודש ללא ציפייה, ללא הצטברות והמתנה. ישנה משוואה ברורה בין האנרגיה הנפשית שמושקעת במשהו לבין החשיבות שלו, והאפשרות שלו להפוך לרגע מכונן. אי אפשר לצאת מהבית וכבר להיות בתוך חוויה משנת חיים. מספרים לנו על המסך שהכל מרגש ומסעיר ודרמטי, אבל כך שום דבר לא כזה.

ישנו גם רגע ההגעה ליעד העלייה לרגל, ואותו רגע, כפי שעלה מכתבי עולי הרגל היהודיים באותה הרצאה, וכפי שעלה ממבקרי המקדש, הוא רגע של התרחקות והתקרבות, או, במילים אחרות, רגע של פרספקטיבה. לאותה פרספקטיבה יש כיוון מבט כפול. מצד אחד, היא מביטה על המקום ממנה עולה הרגל מגיע, היא מביטה על מה שהיה, מאין אני בא, אך באותה מידה היא מביטה על הצד ההפוך – לאן אני הולך. העלייה לרגל היא תנועה שמבקשת את ההתרחקות והמבט על מה שהיה עד כה, ואת המבט לעבר מה שיהיה מכאן והלאה. אבל בכדי ליצור מבט כפול כזה יש צורך בסדרה של התנגדויות לעת הזו, כפי שמניתי בפסקאות הקודמות. יש צורך להמיר את המידיות והנוחות במנוגד להם.

האם יש עוד סיכוי לעלייה לרגל? האם אפשר אולי לחשוב על אבולוציה של העלייה לרגל? נדמה לי שאנחנו חייבים לעשות את זה, וחייבים להאמין בכך. אולי רק נהיה מוכרחים בהווה שלנו, עם ההתפתחות האינדיבידואל, ההתפתחות הבולטת ביותר של העת המודרנית, ועם התגברות ההפרטה, המהווה את המעשה המושל בכיפה, לחשוב איש איש, אדם אדם, על העלייה לרגל הפרטית שלו. אחד ילך אל ביתו של איש רוח וישב עמו, אחד יעלה לכותל המערבי ויתפלל שם, אחת תלך לעבר צפת ותמצא שם את אותו מבט אחורה וקדימה, אחת אחרת תטייל במדבר ותמצא שם את האפשרות לצבור מהלך רוחני נפשי, ואחר יעשה את זה במסע למזרח. אבל לעלות לרגל חייבים.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *