למה אנחנו לא מחייכים?

בזמן האחרון יצא ליוסי בבליקי לחוות את הפליאה הגמורה, עד כדי חשדנות ועוינות, של נהגי אוטובוס, פקידים, עוברי אורח, נהגים שכנים על הכביש, כמעט כולם בעצם, כשהחליט לצאת מהכלל ולחייך לעברם. מתי חיוך הפך למשהו חריג?
למה אנחנו לא מחייכים?

"אבא, מה אחרי?"

"אחרי שבועות?"

"כן. מה אחרי?"

"אתה מתכוון איזה חג מגיע אחרי שבועות?"

"כן"

המממ. אנחנו אמנם בסיפור לפני השינה, שזה אומר שאפשר לפתוח כאן ריצות ארוכות, אבל עדיין נראה לי שעם כל הזיכרון הפנומלי של מעין, ראש השנה טיפה רחוק ותשעה באב טיפה גדול ועצוב לגילו.

"חג החופש הגדול"

"חג החופש הגדול? מה עושים בחג החופש הגדול?"

"לא הולכים לגן…"

"שבת"

"לא, לא הולכים לגן בכלל. הרבה זמן. רק נשארים עם אמא ואבא והולכים לגן ולבריכה ולאווירון. ועושים כיף חיים"

"חג החופש הגדול?"

"כן. חג החופש הגדול."

אחחח, הסיפורים שאנחנו מספרים לילדים

לא שאני נגד החופש הגדול. אני לגמרי בעדו. אמנם זה אומר שאני חסר בית למשך חודשיים, ושהמחשב, המחשבות והזמן כבר לא ברשותי, אם אי פעם הם היו. אבל חופש זה טוב וההתרגשות העצומה כשהחופש הגדול מתקרב ובא נשארה חקוקה בעצמותי לעולמי עולמים. זה לא משהו שאני חולם למנוע מילדי.

קיץ. יש לנו ים ובריכה, אווירון וארטיקים, ויתושים מפלצתיים ונוראיים. ויש הרבה מזגן ומזגן, ורק שלא ילך המזגן. יש רחוב רותח ועצבני, שמיום חם למשנהו יוצא לחופש מוחלט מדעתו, וחום שזה מאמץ אימים לצאת מהבית לחמש דקות, וריח לא נורמלי של זבל מהפחים שעוטף את כל תל אביב בשמיכה לחה. וכל מכשירי החשמל קאפוט מהחום. ואנשים בהטרפת קיץ. כי באמת אין שום דרך לעשות משהו פרודוקטיבי בקיץ. גם לא לבלות אפילו.

ותיירים מחייכים (אם אין מבצע בעזה ויש תיירים). אבל רק התיירים מחייכים. או כמעט רק התיירים מחייכים.

למה אנחנו לא מחייכים?

כלומר, ברור שנורא חם ומעיק, אבל יש מקומות יותר חמים ומעיקים אפילו מפה ובהרבה. בזמן האחרון יצא לי לחוות את הפליאה הגמורה, עד כדי חשדנות ועוינות, של נהגי אוטובוס, פקידים, עוברי אורח, נהגים שכנים על הכביש, כמעט כולם בעצם, כשיצאתי מהכלל וחייכתי לעברם. אולי זה רק בעיר הגדולה, אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל זה כבר נהיה כמעט אנטי חברתי לחייך.

אז למה אנחנו לא מחייכים?

זו גם השאלה הגדולה והסמויה שרוחשת ומבעבעת מתחת לרגלי מסעות בני ישראל במדבר. למה אתם לא מחייכים? ענני כבוד צ'ק? צ'ק. לחם טרי וטעים מהשמיים? יש. מים מהקולר שבסלע? יש ויש. אז מה הבעיה שלכם? פרשת בהעלותך פותחת את יומן המסעות של משה והעם המסובך הזה שהוא מוליך. יוצאים מהר סיני. הכיוון ארץ כנען. זמן הגעה משוער: שלושה ימים, לא סופי. זמן הגעה סופי: ארבעים שנה.

איך שיוצאים לדרך, התורה כבר מטביעה כלל: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני השם". מתאוננים מלשון תואנה ועלילה. הסיפור הזה של חירות, עצמאות ומשמעות, גדול עליהם בכמה מספרים, והם, או לפחות חלקם, יחפשו כל  דרך לפוצץ ולפרוש מהמשחק. אז מתלוננים שהדרך ארוכה ומעייפת ונזכרים בערגה נוסטלגית בארוחות השחיתות שהיו להם במצרים. בין לבין הכתובים מקלפים שכבה ועוד שכבה בשביל לענות על השאלה מה לעזאזל הופך עם עבדים רצוץ, שבורא עולם בכבודו ובעצמו פדה אותו מהשבי ועכשיו מוליך אותו בעמוד ענן לארץ זבת חלב ודבש, להיות כל כך נרגן ורטנן. הבה נקלף את השכבות יחדיו:

חינם

"זכרנו את הדגה אשר נאכל המצריים חינם" מתאונן העם בפני משה. רש"י נדרש לעניין החינם ושואל מי בדיוק נתן לנו משהו חינם במצרים שהרי אפילו את התבן ללבנים היינו צריכים לקושש בעצמנו. ומגיע למסקנה שחינם זה אומר "חינם מן המצוות". כלומר חינם מהאחריות האנושית הבסיסית לזולת, לצדק, לחסד. אז קודם, ברמה הפשוטה והמיידית, מה שמוחק את החיוך מהפנים, זה הקשר בין המעשים לבין תוצאות המעשים. האחריות על המעשים. כולם רוצים חירות אבל האחריות שמתלווה לחירות מבהילה. מעיקה. אחריות היא טעם נרכש.

מאוחר יותר מגלה הכתוב שכבה עמוקה יותר מהכמיהה ללחם חינם.

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו

ברמת הנגלה העם בוכה משפחות משפחות כי הוא מתאווה לאכול בשר. רבותינו דרשו ש"בוכה למשפחותיו", הכוונה בוכה על עסקי משפחה ועריות. תאוות בשרים פשוטה שנאסרה להם, שמכסה גם על תאוות השליטה של החזק שאיסור יחסי המין בתוך המשפחה בא לבלום ולגדור. אז ברור שמי שהתרגל לעשות מה שהוא רוצה לא יחייך ויגיד תודה כשמגבילים אותו. אבל גם בשיחה הפנימית, לתחושת הקוזאק הנגזל יש ווליום עצום בתודעה ואחריות כמעט בלעדית על רוב התקפי הדיכאון שלי.

אם כך, אחריות על המעשים, ברקס על תאוות בשר ובשרים ועל השליטה האבסולוטית של החזק. אבל הכתובים מרמזים על עוד שכבה עמוקה יותר ומפתיעה לחלוטין שמפריעה לחייך. כך הקדוש ברוך מטיח במשה:

יען מאסתם את השם אשר בקרבכם

כלומר, מסביר רש"י, אילולא נטעתי את שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם להיכנס לתוך הטענות הללו. מה רש"י אומר? שליבו של האדם גובה דווקא כי הוא מרגיש שהוא אלוקי ושיש בו שכינה, שהוא בן מלך. אחרת איזה טענה יש לו ולמי? אבל לבן יכולה להיות טענה לאבא. אז בעומק העניין הטענות וההתאוננות דווקא מעידות על קרבה.

ואם ניקח את זה עוד צעד אחד,

אפשר להבין שהגורם העמוק ביותר למרמור, לתסכול ולחוסר הסיפוק שאני מרגיש הוא הניצוץ או הנשמה או הנר הפנימי או מה שתרצו, שכל הזמן לוחש: אתה לא שם. אתה לא היוסי שאתה יכול להיות. ואז הנטייה הטבעית הראשונית שלי היא לשאול: למה לעזאזל אני נכנס לכל הסיפור הזה של בירור, אמונה ותיקון אם זה רק מתסכל אותי? למה לי להרגיש את הפוטנציאל ולכאוב את הפער? היה הרי עדיף אם לא הייתי נכנס לזה בכלל.

אלא שדווקא התסכול הזה, תחושת ההחמצה והלחץ, הם הסימן הכי בדוק שיש שם איזה יוסי פנימי, יוסי של מעלה, שלוחץ  להגשמה. שאני כבר קרוב מספיק בשביל להרגיש אותו, אחרת לא הייתי מרגיש כלום.

ובעומק העניין, כנראה שמה שהכי מפריע לי לחייך זה הגעגוע והכמיהה לחיוך האמיתי שלי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *