לפני כמעט עשרים שנה (אני חוזר ומביט על המילים הללו בחוסר אמון) יצאתי מהישיבה התיכונית שבה למדתי לעבר מרכז העיר ירושלים. ערב ירושלמי רגיל בפתח הקיץ, העונה שבה ירושלים זוהרת באקלים נוח, ולפתע היא באמת נראית כמו מקום מפויס, פתוח וריחני. הערב הרגיל הזה לא הסגיר את העובדה שבעוד שעה אגיע למקום שישנה את חיי, ששעות הערב הללו יהיו מעבר נהר, ושעל הגדה שאגלה בצד השני של הנהר אבלה את השנים הבאות ברעב הולך וגובר, ובהנאה הולכת וגוברת. היה זה יריד שבוע הספר, שהתמקם אז ברחבה שמול עיריית ירושלים.

קראתי לא מעט ספרים עד אז, ספרי הרפתקאות, ספרי מעשיות חז"ל, לא מעט ספרי מתח, אבל מעולם לא קראתי שירה, כלומר, עוד לא נפגשתי בספרות שמבקשת משהו עמוק ודחוף בהרבה, שהשפה עבורה אינה רק מרחב של מסירת מידע, אלא דבר אחר לגמרי – דרך מתוחכמת להתערב בצורת ההתבוננות על העולם, לגרות אותה לעבר ההווה, ולעבר מה שטמון תמיד בתוך אותו הווה, אם אתה ער – המסתורין.

היה זה אותו הדבר בדיוק שניסו להעביר לנו בישיבה. הרי כל חשיבה תיאולוגית, כל מבנה רוחני ומוסרי, כל שימוש בשפה בכדי להסביר את העולם מתחיל מהמסתורי, מאותה ידיעה כי יש מעבר לפיזי, כי איזה סדר לא ברור קיים סביבנו, אך אין לנו את המתמטיקה הפנימית כדי לפענח את הסדר הזה. אותה תחושה דוחפת אותנו לכתוב, לקיים טקסים, לבנות מבנים. אנחנו מחפשים סדר מול הסדר הנעלם, אנחנו משקפים את ההעדר וחוסר הפשר בפיתוח הולך ונמשך של אותו יש ממשי ונראה, אותו מופע פיזי שתחילתו, וגם סופו, במטאפיזי.

הסתובבתי בין הדוכנים, הרמתי ספרים, דפדפתי מעט והנחתי. אותה חוויה פנימית החלה נרקמת. כל מי שנמצא בסביבת ספרים מספיק זמן מכיר את אותה תחושה – בדידות שמוקפת באין ספור שיחות, מונולוגים ודיאלוגים, סצנות, יבשות ומסעות, "בדידות מוגנת" תהיה הגדרה הולמת. הגעתי לדוכן ועליו נחו ספרי שירה זעירים. לקחתי אחד לידי, ספר של משורר שלא הכרתי, אברהם חלפי. דפדפתי ונעצרתי על אחד השירים. שיר קצר, תמונה נפשית משורטטת בפחם:

קשה בלילה בלי אדם
לא טוב ביום עם אנשים
עולים לזרוע בעיתם
כוכבי לילות אורות קלושים

והרחובות בעיר כתהום
בלילה עצב מגושם
קשה עם אנשים ביום
בלילה אין בהם אשם

לקחתי את הספר והתיישבתי על מדרגת אבן, קראתי את השיר כמה פעמים. סגרתי את הספר והחזרתי אותו לדוכן. יצאתי מהרחבה, משורות הדוכנים, והתחלתי לצעוד לעבר העיר העתיקה. התיישבתי על ספסל והבטתי על חומות העיר העתיקה. אותו דבר שהלך וגדל בתוכי מצא מישהו מולו, אותה חווית בדידות, שנוצרה מההתרחקות האטית מספרי הקודש בישיבה והתעצמות גיל ההתבגרות בתוכי, כלומר, הידיעה שישנם כוחות גדולים שדוחפים אותנו בעצמה קדימה, נשברה לפתע על ידי קול דומה, שאמר לי, לראשונה, שאותה תחושה היא נחלת רבים.

כמה שבועות אחר כך הגיע לידי הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. התחלתי לקרוא אותו בשעה תשע, לאחר סדר הערב, שבו, כהרגלי, קראתי את הרב קוק במקום להתעמק בסוגיה בתלמוד. סיימתי אותו לפנות בוקר, כמה דקות לפני תפילת שחרית. חבריי עוד ישנו, אבל כשהם התעוררו אל תוך עוד יום לימוד שיגרתי, אני צעדתי אל תוך הבוקר עם מטען חדש לגמרי: שפה פנימית שמאז ועד עתה היא הידיד הקרוב ביותר שיש לי. ידעתי שאפשר לדבר על אותו עולם פנימי סוער.

זו אולי גולת הכותרת של הספרות, היא מצמיחה בתוך האדם קול נוסף, מעט מהורהר יותר, מעט מרוחק יותר, אותו קול גדל, והופך לאתר של התבוננות. הבדידות ממירה את עצמה בהתבוננות, ולפתע מה שהיה לחלל חסר מוצא, הופך לאלף דלתות פתוחות. לאחר פנחס שדה הגיעו כותבים רבים, דפים שלמים לא יוכלו להכיל את כל השמות. זלדה, שהגיעה ברגע שבו מצבורי החום שלי כלפי המציאות הידלדלו, והיא הופיעה בכדי להחזיר את האמון, שהוא תנאי הכרחי בכדי ליצור חום. או למשל לואיז גליק, משוררת אמריקאית נהדרת, שבספר בשם "איריס הבר" מצליחה להביא מונולוגים של צמחים ואנשים ולצדם, מונולוגים שבהם האל מדבר אל האדם, בקול ישיר, לעיתים מאוכזב או המום ממה שיצא תחת ידיו. יש עוד אין ספור מהם, ישנה ביוגרפיית קריאה שלמה, שהיא לעתים עשירה יותר מזו הפיזית.

והמסע הזה לא נפסק. בחודשים האחרונים צללי לספרים של הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד, סופר שפרסם שישה כרכים של רומן-ביוגרפי על חייו. אחד מן הדברים החשובים ביותר שאדם יכול לתת לעצמו היא תחושת ההכרח, החשיבות, העומק, של חייו שלו. המחלה הגדולה שלנו היא הידלדלות של אותה חשיבות. כל כך הרבה משימות זעירות, דפי חשבון וקבלות, נסיעות והסעות, שיחות, בישול, כאבי גוף, כל כך הרבה מאמץ בכדי להתפרנס, בכדי להיות נאהב, בכדי שיראו אותך עד שאותו להט הולך ופוחת, אותה חוויה קריטית שבה יש טעם לכל זה, יש חשיבות, ואיזו מגמה כוללת: את אלו יכולה להעניק הספרות. נקודת המוצא של קנאוסגורד היא כזו, כן, יש חשיבות למה שעובר עלי, למחשבות שלי, לתשוקה ולכישלונות, יש טעם בילדות ובנעורים, במערכות היחסים. מה שעבר עלי, אומר הפרויקט העצום שלו, עבר גם עליך, במקום אחר, בנוף אחר, עם מערכות יחסים שונות, אבל הליבה היא אותה ליבה: פחד, גילוי העצמי, נדודים והשתנות, מוות, ולידה .

בלי הספרות, לי, באופן אישי, תחושת החשיבות הייתה דוהה, עומק התמונה היה מטשטש. אותה תחושה פנימית היא זו שמובילה אותנו להאמין, היא זו שגורמת לנו לדאוג זה לזה, היא זו שאחראית על כל מוסד האהבה. הרי אם אין את אותה תחושה, לשם מה כל זה? והתחושה הזאת קיימת בשפע בדוכני שבוע הספר ובשנה כולה, בכל ספריה, רק להושיט יד ולגעת.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר