המסעות ההם, בזמן הזה

פרשות מטות-מסעי התשע"ז: למה מפרטת פרשת מסעי 42 נקודות ציון טכניות בעליל על גבי שטח נדל"ן טקסטואלי יקר כל כך כמו התורה, איזה מסר נוקב הכילה שיחתו של משה עם בני גד וראובן, ומי הייתה מורתן המוצלחת של בנות צלופחד? סיון רהב מאיר בשיעור מצולם

רוצים לקבל את שיעוריה של סיון רהב-מאיר לפני כולם? לחצו כאן והירשמו כמנויים לערוץ היו-טיוב של ״ליבא״

רוצים להבטיח שלא תחמיצו אף שיעור? הירשמו כאן לעדכוני המייל השבועיים של ״ליבא״

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו נמצא בתחתית הדף]

לפני שמתחילים, השיעור הנוכחי מוקדש לאמיר מלט ז"ל. ההחלטה להקדיש לו את השעור התקבלה עקבות פניה של אחד מהמאזינים הקבועים, רופא ישראלי שמתגורר בבאזל ולא מצליח להשתחרר מאסון "רולטת הרשת" ב-92 בבסיס חצרים, חברו, אמיר מלט, נהרג באסון הזה בגלל משחקי אגו מטופשים, בעוד הוא נמצא במגדל הפיקוח. היום כ"ה תמוז יום השנה לפטירתו, ביקש להקדיש את השיעור לזכרו ולעילוי נשמתו. צללתי לפרשה, קראתי, באמת טרגי, המסר, בפרט ליולי-אוגוסט, נוקב: אל תעשו שטויות. משחקי כבוד, אגו, רולטות, דברים מגניבים אך הרסניים. כל כך חבל.

אנחנו מתחילים את פרשות "מטות-מסעי", שנחשבת אצל לא מעט פרשנים ל"הפרשה", הממוקמת בספר שנחשב אף הוא לספר יסוד יהודי, זה שמייצג את ה"בלכתך בדרך", את החיים היומיומיים. ואלו הנושאים שניגע בהם:

מסע החיים

חשיבות התרבות (בני גד ובני ראובן)

חשיבות החינוך (בנות צלפחד)

מסע החיים

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

ואז הפרשה מפרטת לא פחות מ- 42 מסעות ומקומות, המשובצים בין המילים "ויסעו, ויחנו, ויסעו ויחנו…".

מה הקדושה? מה החשיבות? כשאתה קורא אתה מוצא "פירוט מפורט ופרטני" של לוקיישנים. הנתיבות שלום מסביר שיש כאן עומק, שהמסעות של אז, הם  גם של היום ושל העתיד:

"אכן כמבואר בספרים הקדושים, פרשה זו של מ"ב מסעי בני ישראל היא מהפרשיות הגדולות בתורה, שטמונים בה עניינים נשגבים השייכים לאותו דור ולדורות הבאים"

בספרי חסידות אתה מוצא פרשנויות מעיפות, מקוריות מאוד – למשל, כמו שיש תרי"ג מצוות, כך יש מ"ב מסעות שעל כל יחיד לעבור בחייו כדי לעלות ולגדול מטומאה לקדושה. בנוסף, דווקא העובדה שההליכה אינה יעילה ותכליתית מעידה על זה שיש פה משהו נסתר. הרי איך נראה המסע? כשמסתכלים על המפה עם נקודות הציון (ותודה לאתר בית ספר) מגלים שהיא הכי לא וויז שאפשר, עם ישראל נדד במסלול ארוך, מפותל, לא יעיל, קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, נכון. בעלי אמר שאם אני הייתי נוהגת, ככה הייתי נוהגת ממצרים לארץ ישראל. אבל תגידו הגלויות שלנו לאורך אלפיים שנה – איך הן נראות? בדיוק אותו דבר. פיתולי פיתולים. כלומר, "אלה מסעי" זה לא סיכום ההיסטוריה זה סיכום העתיד והמסעות העתידיים. יומן מסע נבואי.

ועוד נקודה שהפרשנים מעלים – מה חשוב יותר, הנסיעה או החניה? החיפוש או המציאה? התהליך או היעד? לכאורה החניה היא היעד, אבל החידוש פה הוא שלמעשה הנסיעה לעיתים חשובה מהחניה. המעברים ממקום למקום, הנדודים, יותר חשובים מהמקומות. הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, מסביר שהעיקר הוא המסע. האדם צריך להיות "מהלך" ולא "עומד", כלומר – כל הזמן לנוע ולהתקדם. הוא אמר לתלמידיו שכל עשרות המסעות המפורטים בפרשה – קיימים גם בחייו של כל אדם, מרגע לידתו עד עזיבתו את העולם הזה. בכל מסע האדם צריך לעלות בדרגה וללמוד משהו חדש בחייו. זה לא אומר שאין ירידות בדרך. הפרשה מזכירה גם מקומות בהם קרו דברים חיוביים כמו מתן תורה, וגם מקומות בהם התרחשו חטאים חמורים ומשברים. מי שם באלבום התמונות הנוסטלגי שלו תמונות של פשלות? של רגעי מבוכה? של טעויות עבר? של בלבול וייאוש? אנחנו שמים. יומן המסע שלנו כעם הוא לא אלבום תמונות שצילם צלם האירוע, בו אנו מאופרים ונראים טוב, לבושים במיטב מחלצתינו, ייצוגים. הוא משהו אחר. הוא יומן גדילה. הרגעים בהם נכשלנו הם רגעים חשובים, אבל העיקר בהם הוא להפיק לקחים, לצמוח ולהמשיך הלאה כחלק מהמסע הגדול.

ובלשונו של הבעל שם טוב:

"כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה – עליו להיות כל הזמן במסע, ב'מסעי', בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות".

הוא מסביר שהעיקרון הזה נכון גם לגבי חייו הפרטיים של האדם, וגם לגבי חיי העם כולו. להפוך כל מה שעובר עלינו – האור והחושך – לחלק מהמסע, בדרך למעלה.

בהמשך הפרשנים נכנסים לכל מקום ומקום ונותנים משמעות רוחנית לכל מיקום גאוגרפי, לא נצלול לכאלה רזולוציות אבל נתעכב על מסע אחד שאומר הרבה, תראו (תחנות 12 ו-13):

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי.  וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.

בנאדם יכול לחנות במדבר סיני, ואז התחנה הבאה תהיה קברות התאווה. כלומר, אפשר לשמוע בלייב: אנוכי ה' אלוקיך, לא תרצח, לא תגנוב, כבד את אביך ואת אמך, ובתחנה הבאה התגובה יכולה להיות:

מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה

זה האדם, אתה יכול לנוע הלוך ושוב והלוך ושוב בין הנקודות הללו. זה לא היסטוריה. הפרשה אומרת לנו את זה, כי חשוב לדעת את זה, שיש בחיים שלנו עליות, וירידות, ונפילות ותקומות ובלבולים. כאלו הם חיינו.

מסתבר שיש לרעיון הזה גם השלכות הלכתיות. כתוב בקיצור שולחן ערוך:

ארבעים ושנים מסעות שבפרשת ואלה מַסְעֵי, אין להפסיק בהם, שהם נגד שם מ"ב

שם מ"ב הוא אחד משמותיו של הקב"ה. כי לא רק אנחנו נמצאים במסעות הללו, אלא הוא עצמו נמצא איתנו. המסע הזה הוא לא רק שלנו, הוא גם שלו.

המון פרשנויות שאומרות אותו רעיון מהמון זוויות. וחשבתי לעצמי: איך קוראים את התורה? תמיד מבראשית, ותמיד כמעט מגיעים לארץ המובטחת והופ – חוזרים לבראשית. אף פעם לא קוראים את פרק א' ביהושע. המסע הוא מסר, הוא תנועת נפש סיבובית. המסע ליעד כל הזמן נמשך.

בהקשר הזה כתבה לי לפייסבוק, מישהי שרוצה להישאר בעילום שמה, הודעה שזו לשונה:

שלום סיון בשבוע שעבר בשיעור שמתי לב איך הקהל שמגיע מגוון. היתה תינוקת עם אימא והייתה אישה עם מקל וקשת של כל החברה הדתית וגם כאלה שבכלל לא, וזה מוצא חן בעיניי,

שני דברים נוספים שעלו לי בהקשר השיעור שלך. נושא הרווקות. גם אני עדיין רווקה, ולפעמים נדמה לי (אולי זה רק נדמה לי אבל כך מרגישה) שיש איזו עין חיצונית שחושבת שזה ברצון שלנו, הרווקים, להישאר כך, משהו בין האשמה לבין רחמים. ואני מרגישה דווקא בהקשר של עם ישראל שהולך במדבר, שהרווקות היא קצת תקופת מדבר כזאת, וכמו שיש בה אלמנט של פח,ד שאף פעם לא נגיע לארץ המובטחת, אז הייתי רוצה שכחברה נחזק אחד את השני שקודם כל ובע"ה אנחנו נגיע, לפעמים יש עיכובים מכל מיני סיבות, אבל זה בהשגחה.

שנית יש בתקופה הזאת, כשאני מסירה את האבק, גם מתיקות. לא מתיקות שאני תמיד מצליחה לראות אותה עכשיו, ולא רק בדמות שנ״צ, אלא מתיקות של השגחה, מתיקות של ניסיון לדייק, מתיקות של גדילה ולמידה על עצמי ולצאת מעצמי. אני צריכה לפעמים להזכיר את זה לעצמי, אבל זה נכון. כמו חג סוכות שבו אנחנו זוכרים את הסוכות שהקבה נתן לנו במדבר. דווקא כאנשים מאמינים, עלינו להתפלל על זה מצד אחד, אנחנו רוצים להגיע לארץ המובטחת, אבל גם להאמין שהדרך הזאת היא מושגחת. בבחינת 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'.

ניקח ממטות-מסעי שתי סיטואציות שהתורה חוזרת אליהן. הן כבר קרו, אנחנו מכירים, למה היא חוזרת דווקא לסיפורים האלה? כנראה שזה מה שאנחנו צריכים לשמוע רגע לפני. כל סיפור מלמד אותנו רעיון שילווה אותנו עמוק אל תוך הכניסה לארץ, ילווה אותנו עוד שנים אחר כך

סיפור ראשון:

בני גד ובני ראובן – חשיבות התרבות

שבטים גד וראובן רוצים נחלה בעבר הירדן, מחוץ לארץ. מה הה הסיפור שם?

וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה.

כבר מהתיאור הראשוני, שמתחיל במקנה ונגמר במקנה, אפשר ללמוד משהו.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה.

הם רומזים למשה, אבל משה לא מוכן "להבין את הרמז". לא נותר להם אלא לבקש ישירות:

וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן 

וכאן נאמרת האמירה הקשה: "אל תעבירנו את הירדן". צריך לזכור, כל מה שמשה מתפלל זה לעבור את הירדן, לזכות לעלות לארץ, לא למות במדבר, מה הוא לא היה נותן בשביל. איך הוא מרגיש כשהוא מבין שיש חלק בעם שמוכן לוותר על הזכות הזאת בדעה צלולה? ועוד בגלל מקנה?

משה עונה להם בעשרה פסוקים רצופים, שיש בהם כעס, אכזבה ותוכחה, וכשקוראים אותם מבינים שבעצם החשש האמיתי שלו הוא מחטא המרגלים 2, שיהרוס הכל. זה מה שצרוב במילים שלו:

וְלָמָּה תְנִיאוּן, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָהח כֹּה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץט וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְבִלְתִּי-בֹא, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה'.

הוא ממשיך ומזכיר להם את ה-40 שנה במדבר, ועכשיו שוב? וכאן מגיע משפט מפתח –

וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים.

המילה "תרבות" היא מילה יחידאית המופיעה פעם אחת בתורה,כאן, נעים מאוד. וכבר עם הופעתה מדובר על הקשר שלילי, כלומר מלחמת תרבות, תופעה שיש להילחם בה. המילה היחידה הזו מעידה לנו שזה יהיה ה-נושא, כמה זה הולך להיות חשוב ולא חד פעמי אלא תמידי.

ומה עושים בני שבט גד וראובן אל מול הנאום הזה? מתקנים גרסה:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ.  יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם;

אנחנו אמנם נגור פה, אבל נכנס לארץ ונלחם יחד עם העם. זה נשמע טוב? בטח, אפשר לסיים, אבל צריך לקרוא בין השורות. משה לא מוכן לצאת למחלמה אם זה סדר העדיפויות, אם זה הבלאנס בין משפחה לקרירה, והוא מתקן אותם:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה… בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם

זה הסדר הנכון. קודם ילדים, ערכים וחינוך. ואז המקנה.
כמה אנחנו היום עדיין חיים את הדילמה הזו, את חוסר היכולת לתעדף בין עיקר לטפל, ובין טפל לעיקר.

הם מבינים, מתקנים ועונים לו:

וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.  כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.  כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה:  כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר.

האם זה מספיק? לא מספיק. עוד משהו. משה חושש להשאיר אנשים לבד בעבר הירדן, רחוק מהעין ורחוק מהלב, ללא סמכות רוחנית, ולכן מצוות להם את חצי המנשה:

וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת-מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן:  הָאָרֶץ, לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת–עָרֵי הָאָרֶץ, סָבִיב.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מסביר שמשה שלח את חצי המנשה להצטרף אל שני השבטים האחרים – כשליחות, כמשימת חיים. תקראו לזה גרעין תורני, שליח חב"ד, רב ראשי, אבל זה הסיפור. בלשון הנצי"ב, הם נשלחו לשם "כדי שיהיו שם בני תורה". הם שם כדי לדאוג שהריחוק הגיאוגרפי של ראובן וגד מירושלים לא יהיה גם ריחוק נפשי, כדי שזו לא תהיה קהילה מרוחקת ומנותקת מדי. אולי זו גם הסיבה לעובדה שרק חצי מהשבט נשלח – חצי ממנו נשאר קרוב יותר, וקשרי המשפחה והחברות גרמו לכך שגם שבט מנשה עצמו לא יתבלבל ויישאר מחובר.

תרבות אנשים חטאים – מה זה? ברור לגמרי, לא צריך פרשנים: מי שמנסה לנתק את הקשר בין העם לבין הארץ והתורה. מי שמנסה לשחזר את חטא המרגלים, לייאש ולבאס, לצנן התלהבות, לקטר. מי שמקדים קריירה למשפחה. מי שלא מחובר למשהו גבוה, רוחני, שישפיע עליו לטובה. זו עפ"י משה "תרבות אנשים חטאים".

נשמע מוכר? נשמע חשוב? הכי מוכר, הכי חשוב, הכי רלוונטי.

אגב, משה צדק בראייה קדימה ובחשבון ההיסטורי. בני גד ובני ראובן ש"חבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל… גלו תחילה מכל השבטים".

גם היום אנחנו במלחמת תרבות. קודם כל תרבות של חיים מול תרבות של מוות, כמו הנאציזם אז והטרור היום. השבוע היה פיגוע בהר הבית, אבל הטרור כאן הוא מיקרוקוסמוס לעולם כולו, הייתי בבריסל לאחרונה, ובמהלך נסיעה פשוטה, עברתי דרך ארבע מקומות שארע בהם פיגוע טרור.

אבל במה אירופה מתעסקת במקביל?

כותרת מהשבוע מעיתוני לונדון: הנהלת האנדרגאונד בלונדון הגיעו למסקנה כי הביטוי "ליידיס אנד ג'נטלמן" (גבירותי ורבותי), הינו פוגעני מאחר והוא כולל אבחנה מגדרית מאוד מובהקת, ולכן אין להשתמש בו.

אבל הכי קל לדבר על טרור, מלחמת תרבות מדברת גם על מקומות אחרים, קלילים יותר. תרבות שמשדרת שאפשר גם וגם ולא צריך לבחור, תרבות ה"פוסט", וה"נאו", תרבות של טשטוש גבולות, לא מוכנה להתחייב לרעיון, היא בעייתית. תצחקו, אבל ראיתם את הפרסומת החדשה של מסטיק טיק טק? מיקסרס, קבלו:

מה אני רוצה מפרסומת תמימה? היא לא כזו תמימה. הרעיון שלה: לא צריך יותר לבחור. אנחנו לא מוכנים להתחייב אפילו לא לטעם של מסטיק. זהו סמל למצבנו או לתרבותנו. היום שייקספיר לא היה כותב או "להיות או לא להיות", הוא היה כותב "להיות וגם להיות".

אחרי הסיפור הזה, משה רבינו אומר לנו "תצטרכו להילחם על תרבות אנשים צדיקים, ולא רק נגד תרבות אנשים חטאים". אבל איך מנחילים תרבות כזו, תרבות אנשים צדיקים, לא חטאים? חינוך. עוברים ממשרד התרבות למשרד החינוך. ואחרי שמשה רבנו פוגש אנשים שלא רוצים להעלות לארץ ישראל, הוא פוגש נשים שהעליה לארץ ונחלה בה, היא משארת חייהן.

ומה שיפה – שסיפור זה חותם את כל ספר במדבר. שימו לב:

בנות צלפחד – חשיבות החינוך

וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה–בְּנוֹת צְלָפְחָד:  לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, הָיוּ לְנָשִׁים; וַתְּהִי, נַחֲלָתָן, עַל-מַטֵּה, מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

שוב בנות צלפחד מה המספר שלהן? לא נעים לי להעליב שוב את המין הגברי, אבל שוב התורה מזכירה מי הבינו ראשונות והרב משה צבי נריה אומר פה משהו מהפכני:

משה ואהרון חינכו את הגברים, מרים חינכה את הנשים, ושימו לב להבדל בין עזרת הגברים לעזרת הנשים: "מרים הצליחה בעבודת החינוך יותר משני אחיה, משה ואהרון", הוא כותב. "כי סוד ההצלחה החינוכית – בקשר האישי עם המחונכים. הרי מסופר לנו שמרים שרה ורקדה עם הנשים. וַתִּיקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. זה לא קרה רק ביציאת מצרים, אלא לאורך כל שנות הנדודים במדבר. מרים נהגה לשיר ולרקוד איתן, לצרוב בהן חוויות אישיות, ליצור קשר קרוב".
חינוך – מסביר הרב נריה – לא נעשה רק בהרצאות ושיעורים. חינוך מבוסס גם על חוויות, זיכרונות, ניגונים ויחס אישי. על איזו מורה דברו השנה הכי הרבה? על המורה גי'האן, זו מ"גשם גשם מטפטף". היא יצרה חוויה. כשכל אחד מסתכל אחורה על תקופת הלימודים שלו, וינסה לשחזר שיעורים, הוא יגלה שהוא כמעט לא זוכר שיעורים, הוא זוכר סיורים, הוא פעילויות לא שגרתיות, חוויות.

כשאני משחזרת מה אני זוכרת, יש לי זכרון שטסנו לפולין מטעם בית הספר ולנסיעה התלוותה המדריכה גילת. אני לא זוכרת את ההרצאות שלה בדך. כן זוכרת שבוקר אחד עלינו לאוטובוס ושלנו את השאלות הרגילות: "לאיפה נוסעים", "מתי נגיע", "תהיה עצירה לשירותים", והיא לא ענתה במשך שעה שלמה. כשירדנו בתחנה היא גילתה שהמטרה של האקט הזה, הייתה לעורר בנו, ולא במעט, תחושה של חוסר ודאות. לדמות ולו הטיפונת את חווית השואה: אנשים שנלקחו מהבית שלהם לרכבות, ולא אמרו להם כלום- לאיפה נוסעים? מה יקרה? מתי יגיעו? הם לא ידעו, והיא רצתה שגם אנחנו, ולא במעט, נרגיש את התחושה הזו. עבד או לא עבד? עובדב שזו אחת השעות הזכירות בחיי, גם היום ממרחק הזמן.

נסיים בפסוק האחרון

אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

חזק, חזק ונתחזק.

בשבוע הבא: חומש דברים (שלמעשה מהווה את נאום הפרידה של משה) והכנה לתשעה באב.

***

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

רוצים עוד? הרווחתם כפול! בשנה שעברה היה לכל פרשה שעור נפרד: השילוב הקדוש– שיעור לפרשת מטות, ונקודות ציון- שיעור לפרשת מסעי.

***

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

להצטרפות לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ "עדכונים מאתר ליבא" שילחו הודעה למספר 058-7075455 או לחצו על הקישור הבא: http://bit.ly/leeba-whatsapp
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *