מה לי ולרבי נחמן?

התפילות, הסעודות, הריקודים, הלימוד, הפרשת החלה, הניגונים. אני יושבת עם ספר תהלים על ספסל בגן סופיה, ותוהה: זה קורה באמת? עד לאן הרחקתי כדי לפגוש את עצמי?
מה לי ולרבי נחמן?

הראשונות להרים גבה היו החברות הדתיות שלי. מה אומן? באיזה קטע? אנתרופולוגי? עיתונאי? מה לך ולזה?

עם יד על הלב, לא היתה לי תשובה מוכנה. כי באמת מה הקשר? איך מסע שכזה מסתדר עם חיי התל אביביים, החילוניים למתבונן מבחוץ, במשפחה שהקמתי של שתי אמהות וילדה? מה אני יודעת בכלל על רבי נחמן? מה איבדתי באומן?

לא ידעתי למה. אבל זה היה חזק ממני. המודעה בוואטסאפ הבטיחה שיעורים. הופעה. והתחדשות. אומן אלול בליווי הזמרת האהובה אתי אנקרי. מארגנת הנסיעה, איתה אני לומדת ימימה, אמרה לי אחר כך שמכל הנשים בקבוצות הדוסיות אליהן שלחה הזמנה, הייתי הראשונה להצהיר מיד שאני באה.

ולא שהדרך היתה קלה. שבועיים לפני, אושפזה בתי הקטנה בבית חולים עם סיבוך מבהיל של דלקת שגרתית. אמנם היא השתחררה והבריאה, אבל כשהתאריך התקרב הרגשתי כמו האנשים התמוהים ששמעתי שעוזבים את המשפחות שלהם דווקא בראש השנה כדי לחגוג באומן. אולי השתגעתי? מצד שני, הלב נמשך. הרגשתי שצפויה לי חוויה חד פעמית. מן הזדמנות למשהו מחוץ לגורלי.

כדי להתחיל להבין לאן אני בעצם נוסעת התחלתי לקרוא על החסידות. תמיד ידעתי שסבתא פולה ומשפחתה, לפני שהשואה מחקה הכל, היו חסידי גור. אבא שלי אפילו סיפר בגאווה שסבו, לייביש וולף גולדלוסט, היה נוסע מוורשה לאדמו״ר מגור. אבל מה כל זה אומר? איך הם חיו? במה הם האמינו? לא ידעתי לשאול ועכשיו כבר אין את מי. אולי משהו יתחבר לי בדרך, קיוויתי.

בינתיים, הבנתי שלתפילות באומן יש כוח מיוחד. אז מצאתי את עצמי רושמת שמות של בני משפחה וחברים, ואת שמות אמהותיהן, וליד כל שם הוספתי את הבקשה. בריאות, פרנסה, אהבה. היו כמה חברות שממש התקשרתי אליהן כדי לשאול על מה הן רוצות שאתפלל בשבילן. חלקן אולי חשבו שהשתגעתי, אבל היה בזה גם משהו מרגש – מן הזמנה באמצע היום לדייק לעצמך מה באמת חשוב בחיים. להתמקד.

הנסיעה הלכה והתקרבה והלחץ גבר. שאלתי את המורה שלי למה לצפות מאומן. לא לצפות לכלום, היא ענתה. אי אפשר לדעת. ואיך להתלבש? לבוא דוסית? או שכמו שאני זה בסדר? היא הסתכלה עלי ואמרה – כמו שאת. ואחרי כמה רגעים הוסיפה – את דוסית.

צחקתי אז, אבל כשהגעתי בשעת לילה לשדה התעופה הייתי בטוחה שעשיתי טעות. הנשים שהתאספו בטרמינל הישן היו שונות ממני. מה לי ולכל זה? האם זו התחלתה של בדידות בנסיעה? של חריגות? ברגע שזיהיתי כמה לובשות מכנסיים נדבקתי אליהן. ליתר ביטחון.

אבל היופי בנסיעות כאלה הוא באפשרות לפתוח את הלב ולדבר עם נשים מעולמות שונים ולמצוא חברות חדשות. פעם ראשונה שאת נוסעת? פעם ראשונה. בניגוד אלי, רובן כבר היו ״אצל רבנו״ כמה פעמים, כולן דרוכות, שמחות. כאילו הן בדרך לפגוש אדם יקר שלא ראו זמן רב.

אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס בכביש רצוף מהמורות, הגענו בערב אל היעד. התארגנו מהר בדירה, שבע נשים ותינוקת, וישר יצאנו לציון. עברנו בדרך רוכלים עם סובנירים, חנויות עם כיתוב בעברית וגם קיוסקים שאפשר לשלם בהם עם שקלים. זוהי אומן. ואני מבינה שאנחנו בקצה עיר קטנה ודי כעורה באוקראינה. איך חווים פה משהו רוחני? מתי יתחיל הקסם?

הציון (כך מכונה הקבר), בעזרת הנשים, נראה כמו בית כנסת. קופות צדקה, ספסלים, סידורים. אישה שתפקידה לכסות בבד את מי שנכנסת בלבוש לא צנוע. הרגשתי קצת זרה. לא ידעתי מה בדיוק עושים ומאיפה להתחיל. התיישבתי בפינה והבטתי סביב. כשחזרנו לבית הדירות שיתפתי את מורתי היקרה במבוכה. היא עצמה עיניים ושתקה דקה ארוכה. ואז אמרה, פשוט תדברי עם ה׳ כמו עם חבר. חייכתי. בתקווה.

למחרת, כשקמתי בבוקר, פתחתי את הספר ״ליקוטי עצות״ של רבי נחמן, שהיא חילקה לכל הקבוצה. פתאום המילים מדברות אלי. הלב נפתח. אני נזכרת במשפט יפה שקראתי בספר של מרטין בובר ושילבתי בסידור האישי שהכנתי לי. הוא כותב על כך שאדם יכול רק להתחיל. ומצטט מהמדרש על שיר השירים את דבריו של הקב״ה – פתחו לי פתח כחודו של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו!

משהו קורה. מתעורר.

בפעם השניה בציון אני מדליקה נר עם אחת החברות החדשות שלי, שמה מטבע בקופת הצדקה, ומתפללת. מתפללת באמת. לא כמו בתפילות הבוקר בבית הספר המסורתי. אני אמנם זוכרת את המנגינות והמילים בעל פה מאז, אבל הפעם זה אחרת. אני אחרת. הפעם אני מתכוונת. וההרגשה היא שכולן מסביבי מתכוונות. יש גם כמה שבוכות.

אחר כך קוראים לנו להפרשת חלה. שמעתי על הדבר הזה, אבל אין לי מושג מה עושים ולמה. אני נבוכה קצת. אם בת הזוג שלי היתה רואה אותי פה עכשיו היא היתה מתפלצת.

כל אחת מדליקה נר. מזמנת צדיק. יעל את רוצה להדליק נר? כן, אני ממלמלת, מתבלבלת. החלטתי להשתתף הרי. אבל בשלב שמברכות את הרווקות בזיווג הגון ולא פוסחים גם עלי אני כבר קצת צוחקת. אני שואלת את עצמי מתי אספר להן שאני בכלל מסיפור אחר, ומתפללת על התאומים שלנו שבדרך.

התחנה הבאה במסע היא גן סופיה. כל הסיפורים על רבי נחמן בדרך מתערבבים לי. השמים כחולים, הגן יפהפה, צלילי הכינור מרחפים סביבנו ואני רק רוצה להתרחק מהחבורה ולהיות עם עצמי. לקרוא, לכתוב, לנקות את המחשבה. לבד, על השביל, אני תוהה אם ההרגשה הטובה שמתפשטת בתוכי דומה להרגשה שחוויתי פעם בהליכה בסנטרל פארק או שקורה לי כאן משהו. מרגישה בתוך חלום.

רק לא להיות מהצד

רוב החיים שלי הייתי עיתונאית. זאת זהות שנוטה להידבק לנשמה גם אחרי שעוזבים את העיסוק במקצוע. ועיקרה: להסתכל על כל אירוע כמשקיפה. לחפש את הדבר המעניין, החדש, הסמוי מן העין, לחשוף איזו אמת. כל הזמן לראות אינטרסים, מהלכים. זה אומר גם לעטות שכבת מגן של ציניות. אי אפשר לתפקד כראש מערכת חדשות בישראל מבלי להישמר מכאבי הלב על כל הרוג בפיגוע, מבלי לברוח מעיניה של ילדה שחרב עליה עולמה, מבלי להצליח לבחור מה להראות מבין מאות תמונות מחרידות מזירות אסון. המציאות אכזרית, ונדרש הרבה קור רוח כדי לקבל החלטות מושכלות ולא להתפרק מכל מוות.

באיזה שהוא שלב עצרתי. לא רציתי יותר להחליט מה הכותרת. לא לקבוע סדר יום תקשורתי וציבורי. לא עוד תחקירים ולא סקופים. די לראות את האייטם שבכל דבר ואדם. רציתי להרגיש. רציתי להפגין עם שלט. רציתי לעשות שתהיה כאן חברה טובה יותר ולא רק להתריע על כל מה שדפוק. לתקן.

במקביל נולדה בתי, וכך מצאתי את עצמי עוברת מעולם לעולם. כעמיתה במכון מנדל למנהיגות היה לי זמן לחשוב. ללמוד. לבחון מחדש את כל העשייה שלי. לנסח חזון. ואיכשהו, לאן שלא הסתכלתי, ראיתי את פניהם של הוריי, סביי וסבותיי. התחלתי לחפור, כמו במשימה ארכיאולוגית, בשכבות חיי. וכל מה שמצאתי בשורשים, רציתי להצמיח כפירות לבתי. רציתי שתדע מנין באה. רציתי להעניק לה – והאמת היא שגם לעצמי – שייכות. שהמובן מאליו שלה יהיה היותה חוליה בשרשרת.

היום אני יודעת שאני רוצה שיהיה לה אלוהים.

וכל זה כדי לפגוש אותי

על הספסל בגן סופיה, עם ספר תהלים ביד, הרגשתי שמחה פשוטה של חיבור למשהו אמיתי וקדום. מעין תחושת גילוי. כמו דרך שעד עכשיו היתה חסומה ופתאום באורח נס נפתחה בפניי.

בערב, עם כל האנרגיות שמסתובבות בתוכנו, ההופעה המרגשת של אתי אנקרי המופלאה, הפכה די מהר לשירה וריקודים. ואז הבנתי שבאמת באתי כדי להשתתף. לא לעמוד מהצד ולא להשקיף. לא לאסוף תובנות. באתי עד כאן כדי להיות חלק ממשהו. להיכנס למעגל ולרקוד. לתת לעצמי לשמוח על הרגע הזה ולהיות בו במלואי. ״ניצחתי ואנצח״, ״ואפילו בהסתרה״, ״העיקר להתחיל מהתחלה״. לא הכרתי את השירים האלה אבל היה איזה כוח באוויר, והרבה חיוכים ועיניים טובות. כל אחת עם הסיפור שלה. והתיק שהיא סוחבת. עם כיסוי ראש, בלי כיסוי ראש, פתאום יש קרבה בינינו.

ונדיבות.

לפתע מישהי אומרת: יאללה, בואו לסליחות בציון. בשעות הקטנות של הלילה אני מוצאת את עצמי הולכת עם כולן. לא רוצה להפסיד שום רגע. רק למשוך את ההרגשה הזאת. סקרנית לראות מה עוד יקרה לי פה. איזה הפתעות מחכות.

לאט לאט מחלחלת ההבנה: המסע לאומן, ורבי נחמן, והתפילות, והשירים, והריקודים וההתרגשות – נסעתי די רחוק כדי לפגוש אותי. מחוץ ליומיום, משוחררת מכבלים שמפה נראים דמיוניים, הכל אפשרי. כי מי היה מאמין שאסע לאומן. וכל הדיבורים על ההזמנה מהצדיק עדיין לא ברורים לי בדיוק, אבל אין ספק שטוב שבאתי.

יום שישי בבוקר, אחרי מעט שעות שינה, אנחנו באוטובוס בדרך לרבי נתן בברסלב, ברקע מתנגן דיסק עם קאברים נחמניים לשירי פופ ישראלים. זה משעשע ואפילו קצת מגוחך. רכבת לילה לקהיר (״הם הגיעו לרבנו בדרכים עקלקלות״), אלוהים נתן לך במתנה (״להיות באומן בראש השנה״). כל שיר מתעלה על קודמו.

כשמגיעים לברסלב, יש 10 דקות לעלות לציון, להשקיף על כל היופי של הנהר, ולרוץ חזרה לאוטובוס, כי חייבים להגיע לבעל שם טוב מספיק זמן לפני שבת. השלט בעברית במעלה ההר אומר ״בברסלב בוערת אש״. מישהי טובלת בנהר, אחרת קוראת בספר תהלים, ויש גם שתיים שמתחילות לשיר בהתרגשות את ״קטונתי מכל החסדים״ של יונתן רזאל. אחת מהן היא אני.

פתחו לי פתח כחודו של מחט

הדרך לא קצרה. אבל כשסוף סוף מגיעים, אני שמחה לגלות שמז׳יבוז׳, העיירה בה ייסד ר׳ ישראל בעל שם טוב את החסידות, ועיר הולדתו של נינו רבי נחמן, היא ההפך מאומן. אין רוכלים, אין מזכרות, אין המונים, אין תחושת ״תעשייה״. הבתים שהשתמרו נותנים תחושה של מנהרת זמן. אנחנו בכפר שמבט על שביליו מאפשר לדמיין את היהודים של פעם מהלכים מבית הכנסת לבית המדרש.

אני הולכת לציון, שהוא בעצם מבנה די קטן, בלי הפרדה בין נשים לגברים לשמחתי, ומתיישבת על אחד הכסאות. בלבי תפילה ובעיניי עולות דמעות פתאום. זולגות. וזולגות. מאיפה זה בא? אני לא יודעת אבל זה גם לא ממש משנה. הגעת, מחייכת אלי חברה למסע. הגעתי. יש דברים שצריך לשתוק אותם, לשמור אותם בכספת, בחדר הפנימי ביותר בלב.

מסביב הרבה מאוד חסידים מכל מיני מקומות בעולם. אנחנו מתארגנות בחדרים במלון, והאווירה לקראת שבת חגיגית. אחת הנשים הצעירות בקבוצה מציעה קבלת שבת קרליבך בשדה. מסתבר שכולן, ללא יוצאת מן הכלל, שומרות שבת. גם לובשות המכנסיים.

לפני הנסיעה קניתי שמלה. לראשונה בחיי. לא יודעת להסביר למה בדיוק נערכתי, כנראה הרגשתי צורך להיות אחרת בשבת. לאפשר לעצמי להיות כמו שקיוויתי שארגיש באותו רגע. והנה אני פה. לובשת את השמלה החדשה שלי. חדשה. אנחנו מתאספות ליד הציון, מול שמים אדומים מרהיבים, מצטערת לרגע שהשארתי את האייפון בחדר, ולא יכולה להנציח את היופי הזה. מצד שני, אולי בזכות העובדה שלא יכולתי, הרגע הזה נחרט בי חזק כל כך. רגע של קדושה. אנחנו שרות לכה דודי מול השקיעה, ואני מתרגשת מסגירת המעגל. אותה התפילה ששמעתי בבית הכנסת בקרקוב וקירבה אותי מחדש, כשהפעם אני שרה אותה בקול גדול ובשמחה אמיתית. יודעת את המילים. מתכוונת לכל אות.

סעודת ליל שבת. גדלתי בבית עם קידוש. ונרות שבת. וארוחת שישי. אבל פה אני בתוך שבת אמיתית. לא נעים לי לבדוק את הטלפון, כי כולן שומרות שבת, והאמת היא שגם לי פתאום יש רצון להרגיש את השבת. את הקדושה. מורתי מקדשת, ובדרכה המופלאה, מצליחה לכלול אותי בתפילה, כשהיא מחליפה את המילה בעלים בבני זוג – גברים, נשים וגורמת לי להרגיש רצויה אפילו כאן בתוך הדוסיות. בין כיסויי הראש. אני לא זוכרת את דבר התורה שזכינו לו באותו ערב. אני זוכרת ששרנו. ושרנו. ושרנו. פיוטים. ניגונים. מזמורים. אולי היין עזר קצת, אולי העיניים הטובות מסביבי, אולי הפגישה המפתיעה עם עצמי, אולי כל השירים. הייתי מאושרת.

בבוקר שבת הלכתי בשבילי האבנים העתיקים של מז׳יבוז׳, לכיוון בית הכנסת. בקושי ישנתי בלילה, אבל לא רציתי להפסיד הזדמנות לחוות תפילת שחרית במקום שבו התפלל הבעל שם טוב. אחרי זמן מה החלטתי ללכת משם. פשוט להיות קצת עם עצמי בטבע. לחבור לבנות הקבוצה שקבעו הליכה. אני מוצאת אותן ופתאום אנחנו שרות במעגל. לשמחתי, הן בכלל לא מתרגשות כשאני מספרת להן על המשפחה שלי. לרגע אני מסתכלת על השירה השמחה הזאת ומרגישה קצת משוגעת. אבל הלב, הלב. הוא רוצה להישאר בפנים. אז אולי אני קצת משוגעת. לא אכפת לי.

מהר מאוד הבנתי שהסעודות האלה, שמרגישות כמו משתה מתמשך, באמת מצליחות לתת טעם אחר לשבת. אפילו שכן סימסתי הביתה, ולא שמרתי על השבת כמו שרציתי. עדיין השבת הזאת שמרה עלי… התפילות בציון, הלימוד, האווירה כולה, כמו התגלות. אבל מה התגלה לי שם? איזו נקודה פנימית. התהלכתי מאוהבת. הרגשתי במקום הנכון. בזמן הנכון. עם הנשים הנכונות למסע. ושמחתי שהבאתי את עצמי לשם למרות כל המניעות. למדתי להתמסר. לוותר על הפחד. להתפלל באמת.

מלווה מלכה. כמה יופי. כמה חוכמה. והלב לא נותן ללכת לישון. עוד פעם לציון. והנה נגינת כינור. והאיש עם החיוך הטוב מתחיל שיחה. מברך אותנו. מבקש לדעת במה עוד לברך. אני רק רוצה בריאות למשפחתי ולי. מה עוד. בריאות. אומרת לו את השמות ואת שמות האמהות. הדיוק הזה מחבר אותי להבנה מה עיקר ומה טפל בחיים שלי. ממקד. אחר כך הוא ממש מעביר לנו שיעור בציון. זה כבר אמצע הלילה. או אולי לפנות בוקר. הכל נראה כמו חלום.

ישנתי אולי חצי שעה לפני היציאה בבוקר יום ראשון לדרכים, שבסופן הטיסה הביתה. אבל לא הרגשתי עייפות. הרגשתי התרגשות. לא ריגושים. התרגשות אמיתית ממה שנפתח לי במסע הזה. הרחב פיך ואמלאהו. פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתחים שקרונות יוכלו לעבור בהם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *