1.
נכנס לניתוח בשלישי הקרוב. לא מסתמן כמו משהו פטאלי, אבל בכל זאת, אחלו לי בהצלחה.
2.
זה קורה רגע לפני הניתוח הראשון בהיסטוריה של העולם הזה, ניתוח שבסופו יפרדו אדם וחוה על מנת להתגעגע, להשתוקק ולהפוך שוב, מדי פעם, לבשר אחד. בורא עולם מסדר לאדם פגישה עם כל חיה, בהמה ועוף, שבה הוא נקרא לקרוא להם בשמות, על ידי הקריאה הזו האדם יגיע למוחשות של הבדידות הקיומית שלו בעולם, ירגיש את הצורך בפרטנרית או עזר כנגדו ויכנס לניתוח שבסופו מאחד יצאו שניים.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' אלוהים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אלוהים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
אחד הפירושים המרתקים לסיפור בריאת האדם שמובא פעמיים בספר בראשית תופס שהאדם הראשון נברא אנדרוגני. זכר ונקבה בגוף אחד. שני פרצופים. על פי הפירוש הזה באדם התעורר הצורך לשתף פעולה עם בת זוג (או עם בן זוג מצד האשה) שנמצאת מחוצה לו. עזר כנגדו. מישהו שיאיר מבחוץ. מישהו להזדקק לו, לריב איתו, להתאהב בו. שיחה מוחשית.
מה ההבדל בעצם בין לדבר עם עצמך, ולדבר עם הזולת? הרי יש באדם הכל. כל העולם נמצא באדם. אבל כנראה שכשאדם קורא שמות לכל החיות, הוא תופס שמישהו צריך לראות אותך מבחוץ בשביל לדייק לך מי אתה. מה הכוח שלך, ומה החיסרון. בדידות היא בעיקר מחלה שמעוותת פרופורציות. אני באמת לא מחדש כאן כלום.
3.
מה שנתחדש לי השבוע בפרשת בראשית קשור לחלק המקדים של החלוקה המוחשית לשני מינים. החלק שבו האדם קורא בשמות לכל בהמה חיה ועוף. כך הפסוקים:
וַיִּצֶר ה' אלוהים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
מה הטעם בקריאה הזו? מה עוזר לאריה שקוראים לו אריה, ולארנב שהוא נקרא ארנב? הרי לפני זה, בסיפור הבריאה הראשון, אנחנו קוראים שהשם יצר את כל החיות בצביונן, כלומר שיהיו יפות ומקובלות בפני עצמן, וגם בתיקונן, כלומר שיש להן תכונה פנימית מובנית איך להשיג מזון ריבוי וקיום.
אבל מהסיפור השני מסתבר שעד שהאדם לא קורא להן שמות, הן עדיין יכולות להיות כל דבר. שיש בעצם פוטנציאל לאריה להיות ארנב ולאדון הארנב להיות נמר. שכן, אחרי הבורא יוצר מן האדמה את החיות והעופות, הוא מביא אותן אל האדם לראות "מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו".
רשי אומר: "סרסהו ופרשהו", כלומר שינה את סדר המילים במשפט כך שיצא ש"כל נפש חיה שקרא לה האדם שם, כך היה שמה". אבל על פי סדר הכתוב אנחנו מבינים שהחיות נקראות אל האדם כ"נפש חיה". היוליות לגמרי. רק אחרי ש"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה", אז מתקבע בעצם האיפיון המיוחד להן.
ואת העניין המסתורי הזה אפשר להבין בשני אופנים:
א. שהאדם מביא איתו שפה שיוצרת מציאות, וכל העולם והטבע מסביב מתעצבים על פי השפה. מה שהאדם קורא לו בשם כזה או אחר, מתנהג כמו שהאדם קורא לו. מעין פיזיקת קוונטים כזו שמבינה עברית, או לפחות מכבדת אותה. על פי זה, קודם האדם קרא לאריה אריה ואז הוא התחיל להתנהג כמו אריה. כלומר, האדם עם השפה שלו ארגן את העולם.
ב. שהכל מתחולל בנפש האדם ובמודעות שלו. הסיפור שאתה מספר לעצמך הוא החיים שלך. זה "נפש חיה" וזה "נפש חיה". השאלה היא איך אתה בוחר לתפוס כל נפש ונפש ובאיזה שם אתה קורא לטבע המתחולל ממילא סביבך. כלומר, שהשפה בוראת או מעצבת את המציאות הפנימית.
