72 שעות לפני שמתחילים עם הטיפולים והשאלות צצות מאליהן. למה דווקא אני? למה דווקא עכשיו? למה דווקא באיבר הזה ולא באחר? האם יכולתי לעשות אחרת? בטח היה משהו שיכולתי לעשות.
המון. המון שאלות.
יש משהו כמעט מנחם בלמצוא היבט תורשתי גנטי במחלה. בכלל, גנטיקה היא מדע מנחם שמרכך מעט את העובדה שאיננו יודעים דבר כמעט. יצחק, למשל, קורא לעשיו ביום הולדתו ה-123 על מנת לברך אותו "לפני מותו", כי הוא מזהה שהוא נכנס ל"תחום הפטירה" של אימו, שרה, שנפטרה בגיל 127. בסופו של דבר יצחק יטעה בזיהוי הזה (מרות שהגנטיקה כאן עובדת מצד האבא, אברהם) וימשיך על הפלנטה עד לגיל 180.
יצחק יטעה גם בזיהוי של הבן אותו הוא מברך את ברכת הבכור. כהו עיניו. רבים המפרשים שסבורים שיצחק ראה. שהוא הבין. השאלה היא באיזה שלב הוא הבין שזה לא רק יעקב שיושב מולו בבגדי עשיו ובעורות הגדי, אלא שמה שהוא רצה לראות בתור הממשיך של השושלת, את "איש שדה", איש העולם הגדול, אבי האימפריה המונותיאיסטית, זה רק תמונת המראה ל"ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו השם".
כמו בחלום. אתה רואה שדה. אבל יש כל מיני שדות. יש שדה. ויש שדה פנימי. ויש שדה קרב. ויש שדה מבורך.
השדה המבורך זה מה שכולם מחפשים. מקסימום גמישות. מקסימום יכולת להיות מה שאתה "לא". לאהוב את מה שאתה "שונא". להפרות שלום בין הפכים. זה קל להבין מה טוב בזה ומאוד לא פשוט להיות את זה. כמו יעקב, "איש תם יושב אהלים", שכבר בפרשה הזו נאלץ לתחמן פעמיים את האח שלו ואת האבא שלו בשביל לזכות בדיל שממילא נסגר מראש בבטנה של אימו. בהמשך חייו הוא יאלץ עוד לתחמן גם את לבן בשביל לצאת משם עם משהו. כבשה בעולם של זאבים יכולה להיטרף או לצאת מעורה ולגדל רעמה של אריה. אם היא הצליחה, כמו שיודע כל מהגר, או מישהו שרכש מיומנות במשהו שהוא היה חלש בו, היא תהפוך לאריה שבאריות.
השאלה מה חושבת לעצמה כבשה בעור אריה, רגע לפני שהיא נרדמת במאורה, או באיזו שפה היא חולמת, נשארת פתוחה. "מעט ורעים היו ימי שני חיי", יתוודה יעקב בפרשות הבאות, בעומדו בפני פרעה, והוא בן 130 שנה. אבי האומה, האיש שהפך עורו מ״יעקב״ (יארוב) ל״ישראל״ (ישר אל). לא פשוט להיות שני אנשים באיש אחד. לפעמים נדמה לי שזו הסיבה שהאדם הראשון בתנ״ך שמוזכר שהוא "חולה", היה האדם הראשון שידע להיות "יותר" מאדם.
ובחזרה לעניין התולדות שהפרשה נקראת על שמן ומלאה בהן. העובדה שלכל דבר יש תולדה שהיא תולדה של תולדה של תולדה, מעמידה אותנו קטנים ותמהים. אז אנחנו קוראים בתורה בשביל לקבל שלכל דבר יש תולדה ושהוא עצמו תולדה. וששרשרת התולדות הזו נעה במעגלי צדק. אבל האם יעקב ידע בשנים הארוכות שבהן "שכל" את יוסף, שהבנים שלו מאחזים את עיניו בדיוק כפי שהוא איחז את עיני אביו בפרשת הברכה והבכורה? האם רבקה ידעה ששני התומים המתרוצצים בבטנה, עד כדי כך שתשאל למה לי כל העניין הזה של הריון, ושימשיכו לריב ולהתקוטט על פי המסורת עד ליום הזה ממש (על פי בעלי המדרש שזיהו את רומא ובעצם את כל אימפריות המערב עד לגרמניה הנאצית עם אדום, או לפחות עם סמליו וערכיו של אדום), כתולדה של ברכה טיפה "עקומה", אגואיסטית ולוחמנית – "אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו" – שהיא קיבלה מלבן אחיה כשיצאה מביתו לארצו של יצחק? ואכן הברכה של לבן התממשה ורבקה נותרה ללא תחרות על זרעו של יצחק. אבל המלחמה והתחרות "נכנסה פנימה".
והאם אני יודע שאני צודק ושהברכה הזאת דווקא הולידה את הברוך?
לא. אין לי שום דרך קטגורית לדעת את זה. או בכלל, מה מוליד מה. אבל התורה כולה וסיפורי בראשית בפרט חזקים על זה שהבריאה מתקדמת במעגלי צדק סמויים. סמויים עד כדי כך שאין שום דרך חכמה "לאשר" באמת שמה שקרה לי קרה בגלל זה או בגלל ההוא. לא רק יצחק, יעקב, עשו או רבקה, שנמצאים בתוך הסיפור, אלא אפילו אנחנו שקוראים, קוראים את הסיפור בכל פעם בדרך אחרת. אבל אנחנו לפחות יודעים שכל הסיפור הבעייתי הזה של קניית הבכורה, אחיזת עיני האב ומכירת יוסף, יוליד הרווחה והצלה גדולה. שתוליד עבדות וגלות נוראה. שתולדתה גאולה נפלאה. את זה לפחות אנחנו כבר אמורים לדעת.
