מיקס בין רע לטוב מאוד

פרשת וישב מציגה את יהודה באור בעייתי. אבל כל הטעויות וכל הרע שהוא עושה נועדו רק בשביל לגלות את התכונה המנצחת של הבחור: הוא מודה בשגיאותיו קבל עם ועדה
מיקס בין רע לטוב מאוד

1.

שוב מסיים אלבום חדש ושוב נדהם מהיכולת המובנית שלי למתוח פרויקט ששווה שבועיים לשלושה חודשים. כל מי שקורא כאן ויש לו אולפן ביתי לסאונד או לווידאו או השם יודע למה, מכיר את זה. הכל טוב עד שמגיעים למיקס. לסיום. אז פתאום כלום לא טובאו שמה שטוב באולפן לגמרי לא טוב בבית. או שמה שטוב באולפן ובבית הוא רע במיוחד במכונית.

והדברים מגיעים עד כדי כך שאלבום הופעה שהוקלט בשעה ורבע, לקח לי עכשיו שלושה חודשים למקסס. ואם יש משהו שכבר למדתי מ-30 שנים של מיקסים זה שלא רק שאין לי שום תכונה לשפוט שום דבר באופן אובייקטיבי, גם השיפוט הסובייקטיבי שלי בערב (נניח: המיקס הזה נשמע פצצה…) לא מחזיק מים או כוס קפה בבוקר שלמחרת.

עד כאן הכל בסדר ואין שום דבר חדש. וכמה משעשע שאחרי עשרות השנים ורבבות המיקסים אני עדיין משוכנע לחלוטין כשאני מסיים מיקס, או חושב משהו בכלל, שהמיקס הזה, המחשבה הזאת, או ההחלטה שקיבלתי, היא הטוב המוחלט. הטוב ביותר. והמוצדק עלי אדמות.

מה באמת מזעזע הוא שברגעים הנדירים שאני מכיר לזמן מה באפסות השיפוט שלי, אני הופך חסר תנועה, חסר יכולת ובעיקר מ ש ו ע מ ם מעצמי ומהחיים.

2.

התכונה לשפוט בשמחה חייבת אם כך את התכונה לטעות בשמחה. זה טוב למיקסים אם יש לך זמן. אבל כשלוקחים החלטות של חיים ומוות או החלטות שנוגעות להמון כסף או להמון אנשים, קשה מאוד לטעות בשמחה. אחת התכונות שחיסלו לי כמעט כל קריירה או עבודה או תפקיד או קרדיט בעולם שחושב שהוא משהו, היא הנטייה הבלתי נשלטת לקום ולהצהיר בחיוך: ״חברות וחברים – טעיתי! אתמול חשבתי אל״ף, אבל הייתי אידיוט. זה בי״ת

ואז התזוזה הלא נוחה בכיסאות. והמבט העוין מעבר למשקפיים. והשקט הזה. הכי קשה השקט.

3.

פרשת וישב מציגה את יהודה, המנהיג המתהווה של בני ישראל ואבי היהודים, באופן מאוד חמור. אם התורה היתה נגמרת כאן אפשר היה לענות על השאלה ״מיהו יהודי״ בשלל תשובות אנטישמיות איומות: תחמן, רודף בצע, צדקן. פעם אחת הוא פותר את השאלה מה לעשות ביוסף שזרוק עירום בבור בפיתרון שהוא גם תועלתי להבהיל: הבה נמכור אותו לעבדות ונעשה קצת כסף. וגם "מצפוני" להבעית: בואו לא נלכלך את הידיים ברצח וניפטר ממנו באופן אלגנטי ועם פחות סיוטים בלילה.

אחר כך הוא יוליך את תמר כלתו בכחש; ישלח אותה לחכות לשווא לבנו השלישי שייבם אותה; יכניס את תמר להריון, אחרי שהיא מתחפשת לזונה, וישלח אותה להישרף חיים כשנודע לו שהיא הרתה. כל הרע הזה רק בשביל לגלות את התכונה המנצחת של הבחור: הוא מודה בשגיאותיו קבל עם ועדה. הוא לא מפחד להודות שהאל״ף שהוא חשב אתמול הוא הבי״ת של היום. "צדקה ממני" הוא יכריז אחרי שתמר תשלח אליו בדיסקרטיות את המקל, טבעת החותם והגופיה שהיא לקחה ממנו לערבון.

בפרשה הבאה התכונה לשנות את דעתך ולהודות בטעות בפרהסיה, תגדל לתכונה הכמעט לא טבעית לשנות את עצמך ממש.

4.

אבל הטיפ הכי משמעותי שאני לוקח מכאן הוא עד כמה השיפוט שלי מעיד עלי בעצם. הנה יהודה, אחרי הסיפור המזעזע של מכירת יוסף, אחרי שאחיו מנדים אותו (על פי המדרש) כשהם רואים בצערו של אבא, אחרי שמתה אשתו ונפטרו שני בניו הבוגרים, בדרך הארוכה למטה, מסוכסך עם עצמו ועם העולם, שופט את כלתו ש"הרתה לזנונים" באופן הרבה יותר חמור מדיני ישראל או מהדין הכללי בעמי האזור. רש"י רומז לעניין ושפתי חכמים פותח את זה בגלוי: גם אם תמר היתה "הרה לזנונים" היא עדיין אישה פרטית ופנויה ואין לה שום דין להישרף או אפילו קרוב לזה. הלקח כאן ברור וחד משמעי שבכל פעם שאני שופט את הזולת לחומרה זה אומר שיש לי בעיה ממש רצינית עם עצמי, עם המעשים או עם דרך הפעולה שלי. אדם נקי שופט לחסד. אדם שיש לו בעיה עם עצמו ידגום אותה בשיפוט שלו את העולם. אפילו על המיקסים הוא לא ירחם.

נ.ב:

וזה האלבום החדש, שהוקלט בהופעה חיה בבית ליבא לפני שנה וחצי.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *