התקהלות חוקית בהחלט

פרשת ויקהל-פיקודי תשע"ח: איך מתקנים את חטא עגל הזהב מהשבוע שעבר? הפרשות שחותמות את ספר שמות נותנות שלוש אופציות: קהילה, עשייה ושבת

שימו לב, בשבוע הבא השיעור יתקיים ביום חמישי (ולא ברביעי כרגיל). יום חמישי, 15.3.2018. בשעה 21:00, ברח' קינג ג'ורג' 58 בירושלים

להורדת גרסה להדפסה לחצו כאן

השבוע פרשת השבוע היא פרשות השבוע. פרשות ויקהל-פקודי, האחרונות בחומש ויקרא. קרה לנו משהו מעניין בזכות פורים. בשבוע שעבר דיברנו על פורים וכך "פספסנו" את הפרשה הכי מביכה, את פרשת כי תישא. השנה לא נעביר שיעור על חטא העגל. אולי זה לטובה, בימים של עדי מדינה וחיפוש שחיתות ואווירה של חיפוש תמידי אחר חטאים – אנחנו מדלגים מעל החטא ההוא של אבותינו ועוברים ישר לתיקון, איזה כיף. אז זו השאלה שתלווה אותנו היום: איך מתקנים את חטא העגל?

זו לא שאלה היסטורית, כי זה אורב לנו בכל רגע. חטא העגל הוא סוג של אבטיפוס של חטא, איזה מגה-חטא, שאנחנו ממשיכים ועלולים לחטוא בו. זה לא מעשה אחד מהעבר אלא מנגנון נפשי שפועל בנו עדיין, וגם המעשה שהיה אז – עדיין משפיע לדורות. חכמינו אומרים שבדברים רעים שקורים לנו – יש עדיין שמץ מחטא העגל. הנה הניסוח של רש"י לדברים: "ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עוונותיהם – ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". (רש"י)

נדבר הפעם על שלושה פתרונות ותיקונים שהפרשה מציגה, אחרי הטרגדיה של השבוע שעבר. איך צומחים מתוך המשבר, מה אפשר לעשות?

קהילה

זה שם הפרשה, וזו המילה הראשונה בה: ויקהל. לא "ויאמר משה", לא "ויקרא משה" אלא ויקהל, הוא מקהיל אותם: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

ויקהל משה – רש"י: שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דיבורו.

הם כולם באים ביחד, הם נמשכים לבוא ולשמוע. לא בכפייה, באהבה. לא בידיים, בדיבור. אני נזכרת איך אני שולחת את הילדים כל בוקר להסעות ולרכב – האם הם נאספים על פי הדיבור, או שצריך לאסוף אותם בידיים? אבל אם יש אטרקציה, טיול, משהו שמושך – הם נאספים. השבוע העם פשוט מתקבץ בהתלהבות מסביב למשה כדי לשמוע מה יש לו לומר.

המילה "ויקהל" לא סתם מופיעה כאן. כשאומרים לכם את המילה התקהלות – על מה אתם חושבים? התקהלות בלתי חוקית. כשאתם שומעים את המשפט הבא: "חבורת צעירים יצאו יחד בשעת לילה מאוחרת"… אתם כבר אומרים לעצמכם: אבוי, איך זה הסתיים? כמה נפצעו? מה המשטרה מוסרת לסיכום האירוע? כלומר, ברור לנו שהתחברות של מלא אנשים יחד היא פוטנציאל לסכנה. השבוע פורסם סטטוס שכתבה אחות בחדר מיון ב"דנה", זוהר בר קמה. זו הכותרת הראשית האמיתית של השבוע, לא פייק-כותרות של הדלפות שלמחרת מתברר שהן לא נכונות. אין לנו סבלנות לחכות לממצאים ולהחלטות, אבל האחות הזו כותבת משהו שהרבה יותר קשור לחיינו ואנחנו גם יותר יכולים להשפיע עליו. וכך היא כותבת:

"בשעות הצהריים המוקדמות הגיעה הילדה השיכורה הראשונה. היא בכתה וצעקה וקיללה וירקה והקיאה ודפקה את הראש בדפנות המיטה וצמררה מקור. ואז הגיעו ההורים שלה, ותימהון ובהלה ותחושת אשמה. ואנחנו אמפתיות וחייכניות וסבלניות ומלטפות. ואז הגיע עוד ילד, ועוד ילדה ועוד ועוד. ואנשי מד"א שפרקו אותם בצרורות, דיווחו בעיניים מובסות 'אין לכם מושג מה קורה ברחוב. הם זרוקים שם כמו זבובים'. ואני, שראיתי דבר או שניים בשנותי במיון ילדים, הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר. סיימתי את המשמרת ב-17:00. המיון געש אבל ברגע ש-16:59 התחלף ב-17:00 לקחתי את התיק וברחתי. נכנסתי לאוטו אחוזת אימה. בדרך ראיתי אותם. את הילדים המשולהבים, השיכורים, מזנקים לכביש בלי להסתכל, מקיאים לכל עבר. ניסיתי להאזין למוזיקה אבל הייתי נסערת והתקשרתי לחבר שיעזור לי לפענח את התופעה. ההסבר שלו, פוליטי וסוציו-שמאלני, לא סיפק אותי.
כשהגעתי הביתה כינסתי את הילדים שלי לכינוס חירום. סיפרתי להם וביקשתי הסבר. הגרי טענה שזה השעמום. היא הסבירה את זה יפה אבל זה לא הספיק.
ואני? יותר משאני מבקשת הסברים אני מחפשת אשמים. רוצה שמישהו ייקח אחריות על מסיבת רחוב תל אביבית בצהרי פורים שהופכת למשתה פריצות של ילדים בני 13. אני רוצה שמישהו ייענש. אני רוצה ועדת חקירה. אני רוצה אייטם בחדשות ליל שישי בערוץ 2: 'שיכורים גודשים את מיון ילדים באיכילוב'. אני רוצה שהמשטרה תתערב. אני רוצה הפגנת ענק בכיכר רבין. אני רוצה שבנט יכריז שכל בתי הספר יפתחו ביום ראשון את הלימודים בדקת דומייה לזכר. אני לא צדקנית, אני לא נוסטלגית, אני לא מתערערת בקלות. אני מבועתת".

עד כאן הטקסט שלה, שאלפים הפיצו וקראו, וגם התקשורת ציטטה רבות. היא אומרת פה משהו עמוק: לצאת ביחד זה לעשות צרות. החנון (כמוני) הוא הילד שנשאר לבד בבית וקורא, אבל מי שיוצא ביחד זה אוטומטית "ויקהל", קהילה, התקהלות – אז יאללה בלגן. גם הביטויים בעברית הם כאלה: יוצאים לקרוע את העיר, לקרוע את הלילה, לעשות חיים, לדפוק ת'ראש, לשבור שגרה וכו'.

ולכן הפרשה מתחילה במילה "ויקהל" – כדי להקהיל אותנו למטרה טובה. להוכיח שזה אפשרי. צריך להסתכל אחורה, על חטא העגל. יש לנו עדות הרבה יותר חמורה מהעדות של האחות הזו, על מה קרה לנו כשהיינו ככה יחד כולם, והרב שלנו, משה רבנו, לא היה איתנו להשגיח עלינו. תראו מאיפה המילה הזו ויקהל מוכרת לכם, הנה ההקשר הקודם שלה:

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַלאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂהלָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.

אתם מבינים? "ויקהל" של השבוע זה תיקון של "ויקהל" הזה. מעמד "ויקהל" החיובי מתקן את מעמד "ויקהל" הקודם. הרב הסופר יוסף אליהו כותב על כך: יש כוח לציבור להרע ויש כוח לציבור להיטיב. ויקהל זהו ביטוי יחידאי בתורה. ההיקהלות הראשונה בתולדות העם, שבה הפכו אנשים יחידים ל"קהל" רב עוצמה, הייתה לצערנו לדבר-עבירה. בניתוח פסיכולוגי-חברתי ניתן לומר יותר מזו: שהחומרה הקשה בחטא העגל היא שהביטוי "וַיִּקָּהֵל", החוויה הראשונית בנפש העם, מעין "חוויית ילדות" של צירוף בודדים לקבוצה שבה כל איש תומך ואומר לרעהו 'חזק' – הייתה לעניין שלילי… אנחנו יודעים שלא קל למחוק רושם ילדות, "גירסא דינקותא", ומי יודע אם לא ירשנו זאת עד היום, ש"היקהלות" המונים גורפת וסוחפת היא בדרך כלל לא למטרות חיוביות, יותר למען עגל ופחות למען משכן.

אז למה מתקהלים שוב? למה קוראים לפרשה ויקהל? כי אנחנו רוצים לצרוב חוויה חיובית. אפשר לצאת עם החבר'ה ולהיות צדיקים ולא עבור עבריינות, אפשר להתקהל ביחד וזה לא יוביל לטמטום אלא להיפך ירים את כולם למעלה. איך עושים את זה? האם זה בכלל אפשרי? השבוע קיבלתי תשובה. הפוסט הבא זכה לפחות חשיפה אבל הוא עונה על השאלה שלו, וזה כבוד שהוא קשור גם בכם ובפעילות במקום הזה. כך כתב משה זרצקי:

"ברשותכם אני רוצה לספר לכם קצת על פורים תשע"ח מהמבט שלי. זה לא סוד שזכיתי להקים את ארגון 'המשמחים של ליאל' לזכר סמ"ר ליאל גדעוני, אבל בחלומות הכי ורודים שלי לא ציפיתי שזה יגיע למימדים כאלה."

וכאן הוא מספר על המשלוחים שלכם, אתם ארזתם פה לפני פורים 230 משלוחי מנות בקומת הכניסה, והוא כותב:

"מפה לשם, כ-230 משלוחי מנות גדולים ומלאים בכל טוב נארזו ע"י המתנדבים בהיכל שלמה בירושלים, לפני השיעור של סיון רהב מאיר. ביום שני, דיברתי עם הרב רזניקוב, הרב של איכילוב, ועלה צורך בקריאת מגילה במחלקה האורולוגית בליל פורים. ביום שלישי, התקשר אלי בחור שאמא שלו מאושפזת ברמב"ם לאחר הסרת כליה בעקבות תאונת דרכים, בבקשה שנבוא לקרוא לה מגילה בבוקר, לאחר שחבר שלו הבטיח לקפוץ לקרוא לה בערב. כמה שעות מאוחר יותר, התקשר אלי ראש מחלקה בהדסה עין כרם, בבקשה שנגיע לקריאת מגילה במחלקה קשה לחולה בבידוד. ברביעי בבוקר, טלפון מילדה מתוקה שסבא הצדיק שלה לא מוכן לוותר על מגילה למרות כל הכאבים שלו, ועל אף שהוא רק יצא מניתוח לב פתוח. בכל המקרים דאגנו למתנדבים שיגיעו לקרוא מגילה. ביום רביעי ב-16:00, שעתיים לפני קריאת המגילה אני מקבל sms מאורי, בחור יקר שהכרתי, שאומר לי: יש לי בשבילך כ-150 משלוחי מנות להערב באיכילוב. רביעי ב-17:15, טלפון מחסוי, ואני בסוף הצום, צמא ועייף, מתלבט אם לענות. בסוף אני עונה ועל הקו אדם שאני לא מכיר. 'שלום משה, לפני כמה חודשים באתי לבקר חבר ביום שישי בתל השומר, כשפתאום נכנסים לחדר בשירת 'שלום עליכם' כ-10 חבר'ה עם כינור, גיטרה וקלרינט וחליל צד. נדהמתי לראות כמה שיניתם את מצב הרוח של החבר שלי, ששנייה לפני שנכנסתם עוד היה שרוי בדיכאון עמוק. מאז עקבתי אחרי הפעילות שלכם, ולפורים החלטתי לתרום לכם 400 משלוחי מנות. אני רוצה לשלוח שליח עם המשלוחים,רק תגיד לי לאיפה'. הייתי בהלם. נפעמתי. הודיתי לו אך הוא ביקש להישאר אנונימי. זהו איש שכולכם מכירים, אבל כמה שהוא אמיד, הוא גם ענו וצנוע. עד כאן רק קצת על ההכנות. ועכשיו – ליל פורים!

יצאתי לאיכילוב יחד עם מני קליין הגיטריסט המיוחד, כשעל הדרך אנחנו אוספים את משלוחי המנות מאורי לטובת חלוקה באיכילוב. אנחנו מגיעים לאיכילוב בשש ומנסים לתהות כמה באמת יגיעו. ומשום מקום זה קרה. היינו סך הכול קבוצה של כ 30 איש. התפללנו ערבית, קראנו מגילה, ושתינו משנו קטן לשבירת הצום. ואז, נדחסים במעלית, אחוזי התרגשות עולים לקומה 11 למחלקה האורולוגית. בלובי ההמתנה הרבה אנשים, ואנחנו מתחילים לחמם גרונות. 'ליהודים ליהודים הייתה אורה ושמחה, והאדרנלין קופץ!

דקות של התעלות ותוך כדי שירה אנו נכנסים למחלקה. חדר חדר, מיטה מיטה, מחלקים משלוחי מנות ליהודים ,והאמת שגם לערבים, אריתראים, כולם שמחים, רוקדים, שרים. שמחה גדולה.

אפילו האחיות והרופאים באורות. עוברים למחלקות הבאות: אונוקולוגית, אף אוזן גרון, נוירולוגית, כירורגית, פנימית, קרדיולוגית… ככה 5 קומות !תחושה מדהימה.

בבוקר, אני מתפלל וקורא מגילה ומיד לאחר מכן הולך לשמח בבית אבות בבני ברק. אנשים מדהימים, שעברו המון בחיים ומשום מה נשכחים. יש להם כל כך הרבה מה לתת לנו, מה לספר לנו וללמד אותנו. לאחר מכן הלכתי לחלק משלוחי מנות, להתפלל מנחה ולהתארגן לנסיעה לירושלים (אני מחויב להדסה עין כרם להזכירכם). כל זה לפני סעודת פורים. אימא מאיצה בי, ואנחנו יוצאים לבני ברק המפוקקת בפורים. מגיעים ליד בית המארחים שלנו לסעודה, ואמא מחפשת חניה בנרות. אחרי כ-20 דקות של סיבובים היא מוצאת, אך צריכה לעשות סיבוב כדי להגיע לחניה המתפנית זה עתה. היא מבקשת ואני קופץ ללכת לשמור לה את החניה. אני נעמד בחניה, שומר לאמא, מגיע איש 'נחמד' ודורש את החניה לעצמו. אני מדבר איתו על כיבוד אם, אני שומר לאמא, והוא אומר לי: ככה? ועולה על רגלי הימנית עם גלגל הרכב שלו… בכוונה! יש לחץ עצום על הרגל, ואחרי דקה אני לא מרגיש אותה. נשענתי על עמוד סמוך ולא זזתי. צעקתי 'הצלה'. אחרי דקה הם הגיעו, לא זוכר הרבה כי הייתי בהכרה חלקית, והתעוררתי סופית רק באמבולנס. במעייני הישועה האחיות בשוק. 'אתה תמיד משמח פה, אין מצב שאתה עכשיו בצד של החולה', ואני אומר להם 'אני יכול לשמח גם עכשיו' ומתחיל לשיר עד שהכאב משתלט עלי.

מגיע אורטופד ומבקש צילום דחוף. מפה לשם, התוצאות חיוביות. אין שבר בקרסול. יש 2 נקעים ופגיעה ברקמות החלשות. יחבשו לך את הרגל ואתה צריך שבוע להיות עם רגל למעלה, ולהיעזר בקביים. תודה לריבון העולם! אבל אני מבואס ומתוסכל. אני לא אגיע להדסה עין כרם היום.

בדרך הביתה, אני מנסה לעזור מרחוק לארגונים בהדסה. אני מקבל תמונות מקריאת המגילה בקומה 12 בהדסה והחיוך חוזר לי. בלילה, כאבים, קשה להירדם. ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי להגיע להתנדבות בשערי צדק והוא עזר לי! הגענו לשערי צדק עם כ-200 משלוחי מנות יחד איתנו בשני רכבים. אני עובר לכיסא גלגלים ומחכה למתנדבים ליד המיון. הם מגיעים. עלינו למחלקות. מקומה 10 עוברים מחלקה מחלקה וחדר חדר, שרים, מנגנים ומחלקים משלוחי מנות ולא מוותרים גם על טיפול נמרץ. אושר עילאי! כל החולים חשבו שהתחפשתי והכיסא גלגלים והחבישה ברגל הם חלק מהתחפושת… אבל לא. כאבתי פיזית, אך התרגשתי בלב. לאחר שלוש שעות של שמחה גדולה יצאנו מבית החולים עם הרבה חום בלב. אז זהו, זה היה הפורים שלי. לא נתתי לפציעה להשבית אותי, וזה הכי שימח אותי. בד בבד, יצאו קבוצות ספונטניות לשמח ביוספטל באילת, אסף הרופא, תל השומר, מעייני הישועה, הדסה עין כרם, בלינסון, מאיר, רמב"ם וסורוקה. חילקנו כ-1300 משלוחי מנות כשהכל מתרומות של אנשים מדהימים שפנו אלינו! ורצו לעזור לנו לשמח. תודה לבורא עולם, תודה לליאל, זה היה הפורים הכי שמח בחיים שלי".

וואו. משה, כל הכבוד. רפואה שלמה. אני שמחה שחלק מהמשלוחים נארזו כאן למטה בקומת הכניסה. גם זה "ויקהל". השאלה היא למה מתקהלים. התיקון לחטא העגל זה להתקהל סביב מצווה ושמחה ועשייה חיובית וקדושה, וקראנו שזה אפשרי.

נמשיך לדרך השנייה לתקן את חטא העגל.

המשכן – קדושת העשייה

עד עכשיו דיברנו רק על השורה הראשונה בפרשה, על עצם ההתקהלות. זה חשוב, אבל לאן ממשיכים? על מה משה מצווה אותם, כשהם מתקהלים? למה צריך להתקהל? ובכן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

טעיתם והקמתם עגל? זה לא טוב. אבל אתם צריכים מקום לתעל אליו את הקדושה? בבקשה, תבנו משכן. וכך אומר המדרש:

"בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן' התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר 'עשה לי משכן'? אמר הקב"ה: לא כשם שאתה סבור כך אני סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה".

אנחנו לא צריכים פירמידות, זה לא הקטע, אנחנו צריכים מבנה צנוע, סמלי, לשכינה, ואם אנחנו נעמול – השכינה תגיע. אם נתאמץ – אלוקים יהיה שם. זה תלוי בנו. צריך לדקדק במעשינו, יש משמעות לכל עשייה קטנה, יש הוראות מאוד מפורטות במשכן, וזה לא סתם. הקב"ה מצמצם עצמו לתוך מעשינו הקטנים והמדויקים.

אגב, אנחנו מקבלים שיעור גדול מהנשים במשכן, הרבי מלובביץ' מציין שני דברים על הפסוקים שמגיעים פה בהמשך:

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים.

וכך אומר הרבי על החלוקה המגדרית של העבודה:

"האנשים רק הביאו את התכלת והארגמן, והנשים בלבד טוו. מה טעם החילוק? רוב האנשים חטאו בחטא העגל, ולא הייתה נאמנות שיעשו את מלאכתם במשכן לשמה, ולכן לא התירו להם להתעסק בטוויה. מה שאין כן הנשים שלא חטאו בחטא העגל, אין טעם לומר שלא יעשו מלאכתן לשמה, ולכן התירו להן להתעסק בטוויה" (הרבי מלובביץ').

אם זה היה הפוך עוד היו טוענים לאפליה, אבל יש פה אמירה ברורה – הנשים לא חטאו בחטא העגל, ולכן הן יותר מתאימות לעבוד את עבודת המשכן לשם שמיים. אבל זה לא רק זה. הנשים עושות פה מעל ומעבר, יותר ממה שאומרים להן. הן יוזמות, וזה לקח חשוב לכולנו. וכך ממשיך הרבי מלובביץ':

"הנשים לא נצטוו לעשות את הטוויה על גבי העזים, אלא נתעוררו לכך מצד עצמן. הנשים הבינו שאם זכו לכישרון מיוחד זה מאת ה', מטרת הדבר היא – המשכן. מכאן הוראה, שכאשר הקב"ה מעניק לאדם חושים וכישרונות מיוחדים, עליו לנצלם לעבודת ה', לעשות מהעולם משכן".

ויש זווית אחרת וחשובה. דיברנו על הדקדוק, דיברנו על מה מלמדות אותנו הנשים, אבל מה המשכן גורם לנו לעשות? המשכן מלמד שקדושה מגיע במקום שבו יש נתינה, יש יציאה מעצמך: הנה הסבר עמוק של הרב פרופ' יונתן זקס שקשור בזוגיות ובחינוך ילדים:

המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לאחר – היא לגרום לו לתת לאחר. בני ישראל במדבר עוברים מנס לנס, ובעצם מקבלים הכול מן המוכן: קריעת ים סוף, מתן תורה, אוכל שיורד מהשמיים ועוד ועוד. הפסיביות הזו מסתיימת סוף סוף בפרשת השבוע. עד עכשיו הם ביקשו מים וקיבלו, ביקשו אוכל וקיבלו – אבל לא הפסיקו להתלונן. כעת הם נדרשים לראשונה לפעול בעצמם, להתגייס ולתרום ולבנות יחד את המשכן. פתאום כל פס הקול משתנה. הקיטורים והמרירות מפנים את מקומם להתלהבות, שמחה ועשייה. עכשיו יש להם סוף סוף משימה משותפת, יש תכלית, והם יוצאים מהצרות הפרטיות שלהם. הרב זקס כותב שזה יסוד גדול בזוגיות ובחינוך ילדים ובשלל תחומים: הפעילות והאקטיביות והתרומה – לא רק בונות דברים במציאות, אלא בונות אותנו. ילד מפונק יכול לשנות את עורו לגמרי אם יקבל מטלות וירגיש שייכות וחשיבות. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", נאמר בשיר החלוצי הישן. השבוע בפרשה העם מקבל הוראה לבנות משכן, ומתוך כך – גם להיבנות בעצמו.

אז איך יוצרים אומה? איך בונים אדם? ברגע בו אומרים: די לאגואיזם. צא מעצמך. זה בעצם שיקום של האמון, אחרי חומש שלאורכו קראנו על אנשים ממומרים, כפויי טובה, אולי למעט שירת הים המרגשת, ומעמד הר סיני ועוד כמה מקומות, ראינו אנשים שחטאו ולא הבינו וכפרו בטובה – ועכשיו הם הוכיחו שהם יכולים, הם יצירתיים. לא סתם נאמר שם שמשה מברך אותם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". מעשה ידיכם – תעשו, ומתוך כך תתברכו והשכינה תשרה.

רגע, אפשר להוסיף פה זווית נוספת. אנחנו רוצים ללמוד על המשכן מנקודת מבטם של עוד ועוד פרשנים, ועכשיו נדבר על כך שעשייה היא מתישה, וזה דבר נפלא. הנה משפט עמוק של האדמו"ר מקוצק: "רצוני שלא תחטאו, לא מפני שאסור לחטוא, אלא מחמת חוסר פנאי לחטוא". אנחנו מוסיפים פה עוד קומה לעשייה שעליה דיברנו. הם עסוקים ומתוך כך גם אין להם זמן לשטויות והבלים, לעגלי זהב, הם מרוכזים במשימה כלשהי. רבים מאיתנו לא חוטאים ולא הולכים לכיוונים שליליים לא כי אנחנו יושבים לחשוב מה טוב ומה רע, אלא פשוט כי אנחנו כל כך עסוקים בטוב, יש לנו ברוך השם עבודה, חברים, משפחה, הזמן שלנו מלא – ואין לנו זמן לעגלי זהב. הלוואי.

אבל כרגיל – קשה למצוא איזון. הם מתחרטים על העגל, והם כל כך מתלהבים מהעשייה ומהבנייה, שתראו מה קורה:

וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.

רש"י: ויכלא – לשון מניעה.

יש פה התנדבות נפלאה, מרשימה, אבל יש גם חשש מהשתעבדות לעשייה, לתחושה שאני זה שבונה ועושה ויוצר, יש פה חשש מוורקוהוליזם, ולכן מגיעה הדרך השלישית שהפרשה מציגה בפנינו:

שבת

השבת היא הגבלה עדינה של פרץ ההתנדבות הזו. זה נפלא לעשות מלאכה, אבל רק שישה ימים ולא שבעה. צריך לדעת להרפות:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

המשכן מסמל קדושה במקום, אבל השבת מביאה אלינו קדושה בזמן.

הרב נבנצל מסביר שזו מתנה של נחמה אחרי חטא העגל. העם מאוכזב מעצמו, מתבייש, נבוך, לא יודע לאן להמשיך, לא יכול להסתכל בפנים למשה רבנו וגם אחד לשני, ופתאום מגיעה בשורה – יש שבת בעולם. יש תשובה בעולם. יש נחמה. הרב נבנצל ממש משתמש פה בלשון פיוטית, ספרותית, וכך הוא אומר:

"רעיון השבת מזכיר לך, שלכל צרה – יש את הרגע בו מגיע פתרונה. לכל פגימה – יש את השבת שלה, בה כל מלאכת התיקון עשויה. וכשזוהי ההסתכלות, כשיודעים שיש סוף וקץ לכל צרותינו – הדברים לוחצים פחות על הלב. יש כוח נפשי לשאת מעמסה קשה ביותר. בעוד שללא הידיעה שאי פעם יסתיימו הצרות – אי אפשר לעמוד אפילו בלחץ מזערי. השבת מזכירה את ארעיותו של העולם הזה. השבת היא יקיצת העולם מחלומותיו. הרעיון של ביטול השליטה שלי בעולם בשבת – מהווה תיקון למה שנעשה בחטא העגל. עיקר החטא היה רצונם לקבוע היכן תשרה שכינה, והתיקון הוא בשבת, בה מבטל האדם את רצונו לשלוט".

הרבי מלובביץ' לוקח את זה לכיוון אחר. אולי קצת יותר תכלס, בדור של ביזנס, באמריקה, אז הוא החל לפעול. הוא מסביר שהשבת היא התשובה לעבודה הזרה של העגל שממשיכה לאיים עלינו – הסכנה היא לא שאנשים יעשו עגלי זהב אלא שיעבדו את הזהב ואת הכסף. אנחנו בהחלט רואים זאת סביבנו, וכך הוא אומר:

"ההוראה על השבת היאהיא התיקון לחטא העגל. ההתמסרות וריבוי ההשתדלות של האדם בעסקים, גם הם מעין 'עבודה זרה' חס ושלום. וכל השקעת השכל והתחבולות, מתוך מחשבה שכך יתעשר יותר – היא הרכנת הראש כלפי הכסף ויצירת מציאות עצמאית, שכאילו אינה תלויה באלוקים. הפסקת העבודה והעמל ביום השביעי, והצבת מציאות של שבת מול מציאות של פרנסה וכסף – עוקרת ומבטלת את שורש החטא של עבודה זרה".

אני רוצה להראות לכם פוסט (עוד מעט נצטרך דף מקורות לפוסטים…) שהורדתי בו את שמו של המפרסם. הוא מנהל סניף של רשת בתי קפה ידועה, בסניף שפתוח בשבת, והוא פרסם תמונה של בית הקפה עובד, פועל, ליד הים, מלא אנשים, והוא מעמדת הניהול מצלם את כולם וכותב לצד התמונה: "שבת וינפש – חוץ ממני". אני חושבת שזה אומר המון. כי השבת היא גם שלו, לכולם יש חלק בשבת, גם לו מגיע "שבת וינפש".

בואו נסכם את הפרשה, ואת ספר שמות כולו: לכאורה, מעמד הר סיני הוא הפסגה והשיא של הספר. אבל בפועל – נפלנו מהמדרגה הגבוהה של הר סיני ואנחנו חוזרים כעת לטפס באמצעות שלושה כלים: קהילה (ויקהל באופן חיובי ולא שלילי), עשייה ונתינה ויציאה מעצמנו ובנייה של משכן עם שכינה בעולם הזה, וכמובן – השבת. ככה אנחנו ממשיכים ומתקנים עד היום את החטא הזה. תודה רבה ובשבוע הבא – ב"ה אחרי מסע בארגנטינה – ניפגש ביום חמישי. חזק, חזק ונתחזק. להתראות.

לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059.

הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא"

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *