לפעמים, משהו ברור בתוכך מבלי שאתה יודע. אתה צריך רק לראות התרחשות, רגע אנושי, והתובנה הופכת מודעת. רק באחת השבתות האחרונות הבנתי את מה שמזמן קינן בתוכי: אני מעדיף בית כנסת שנלחם על חייו, שמקושש מניין, שאף פעם אין לדעת אם תתקיים בו התפילה הבאה מאשר את ההיכלות הגדושים, הבטוחים בעצמם, עם העליות לתורה והתרומה והכבוד, עם המקומות הקבועים, עם החוקים הכתובים והלא כתובים.
כמון הוא יישוב קהילתי קטן היושב על שיפולי הר כמון, ההר הגבוה בגליל התחתון, כמה דקות מכרמיאל. כשמו, שמגיע מהמילה הערבית "כמאנה", שפירושה מסתור, הוא מלא בצמחייה עבותה ובתים שנדלקים ונכבים מבעד לאותה צמחייה. דממה עוטפת אותו, רוח תמידית פורעת את העצים. הגעתי לכמון כי שם גרים הוריה של בת זוגי. הביקור הראשון היה בראש השנה האחרון, ביומו השני. הגעתי וחיפשתי בית כנסת, הוריה של זוגתי סיפרו לי שיש משהו פיראטי, בית כנסת מאולתר שיושב בתוך הספרייה היישובית, ליד המזכירות. בית כנסת שקם מתוך תשוקה ורצון של אחד התושבים שחזר בתשובה, ונאלץ להיאבק בכדי לקבל את פינת התפילה שלו.
עליתי ומצאתי מניין זעום שהיה מורכב מאותו תושב, זקן קצר לפניו, בניו וכמה תלמידי ישיבה שבאו להשלים מניין באותה שליחות ידועה של ימי החגים. לא יכולתי לחשוב על אקלים טוב יותר לתפילת ראש השנה, לא בית הכנסת שהיה פשוט ארון תורה כמה סידורים וכמה כיסאות, לא המניין הנלהב וחדור השליחות אלא הספרים – הייתי מוקף במדפים על גבי מדפים, ומידיי פעם הגנבתי כמה דקות ליד מדף וקראתי משהו. פסקה אצל יואל הופמן, שיר של דליה רביקוביץ', כמה עמודים מזבאלד, כמה עמודים מפנחס שדה. הנוסח היה אשכנזי, על פי רוב המתפללים, היתה בכך השתלטות, חיובית אולי, אבל השתלטות על בית הכנסת, שהיה, אחרי הכול, ממלכה של איש אחד ולא אשכנזי.
לפעמים יש מניין ולפעמים אין. האם לא כך עובדת הנפש שלנו, הלב, הכליות, הנשמה? לפעמים חסר משהו, אבל כשחסר משהו, התפילה תפילה יותר, הבקשה להשלמה, הבקשה לקשר עולים במהירות, חודרים רקיעים
הגעתי באחת השבתות האחרונות לכמון. הייתי משוכנע שלא אמצא מניין. אחרי הכול, ראש השנה זה ראש השנה ואותם תלמידי ישיבה אינם תחת צו השמונה של החגים. עליתי במעלה היישוב, איש לא עבר ברחובות, קור הערב השאיר את הבריות בבתים היפים והשקטים שמבעד לעצים ולשיחים. אבל כבר במדרגות שמעתי את ניגון שיר השירים מגיע מספרייה-בית כנסת. לא רק שיש תפילה, יש תפילה של אנשי המקום. נכנסתי, היו שם שישה גברים, רובם מבוגרים, כולם שרו בנוסח בית אבא, והמשיכו לקבלת שבת. רק כשהגיעו בניו של מקים בית הכנסת היה מניין, אבל בעבורי היה משהו חשוב ממניין, גם כשהיינו שבעה.
ירדתי עם מקים בית הכנסת ומתפלל נוסף בתום התפילה. הלכנו לאט, הערב כבר ירד על היישוב. הם סיפרו על הקשיים, על החשש של הקהילה מהמבנה, מהקול החדש שהגיע ליישוב. הכול במתינות, הכול נעשה בדיבור, הם הבטיחו. לאורך כל השבת חשבתי על עוצמת החדש, הלא מבוסס, החלקי. חשבתי על בתי הכנסת שבהם התפללתי לאורך השנים. על אלו שבהם חלונות ויטרז' ועל אלו שבהם מושבי עץ הדורים וזהב וכסף ושש ושני. חשבתי על כל אותם היכלות ובהם אור הגיע מנברשות ועל אלו עם ציורי הקיר. אני מעדיף את המתקלף, את מה שכמעט לא קם, את המקום שאין לו ביטחון, שהקיום בעבורו תלוי על בלימה.
המניין, בווריאציה על משפט אחר שכתבתי פה פעם, הוא החיפוש אחרי מניין. מידי יום שישי עומד אבי, הגבאי של בית הכנסת שבו אני מתפלל וממתין לעוד שניים, לעוד אחד, כדי להתחיל במנחה. לפעמים יש מניין ולפעמים אין, אומר לי אותו חוזר בתשובה בכמון, שזקנו כבר מלא, וקולו היה יציב ובטוח כשנתן דרשה קצרה בין קבלת שבת לערבית. דרשה על קורח, ועל הצורך במחלוקת לשם שמיים, ועדינות באותה מחלוקת וזהירות עם המחלוקת שלא תהפוך לסדק ודבריו יצאו ודילגו על הגבעה ובין הבתים.
לפעמים יש מניין ולפעמים אין. האם לא כך עובדת הנפש שלנו, הלב, הכליות, הנשמה? לפעמים חסר משהו, אבל כשחסר משהו, התפילה תפילה יותר, הבקשה להשלמה, הבקשה לקשר עולים במהירות, חודרים רקיעים. כשמשהו כמעט, בדרך, עוד מעט, יותר מאוחר, בערך, אז גם הדחיפות גדולה יותר, והצורך להיאחז במה שיש. כן, שבעה מתפללים על כיסאות כתר מוקפים בעמדת הספרנית וסטנד לספרי ילדים ומולם ארון צר מידות, למוד טלטלות מגיעים במהירות רבה יותר לרקיע מאשר ההיכל המלא, המואר, הנקי, המפונק באומנות וצבעים ובדים קרומים ועבים. כן, הניגון החם, המשותף של הגברים הזקנים, ששרים את מה ששרו עם אביהם חודר מהר יותר מנוסח שאול, מאורחים לרגע, טובי לב ונדיבים ככול שיהיו.
אמרתי להם את כל זה כשנעמדנו בפיצול הדרך. הייתה בהם כבר עייפות. חוסר שלמות, חיפש תמידי, חוסר ידיעה, כל אלו מעייפים, אבל הם כולם נאמנים יותר ליהדות שלי. אנחנו בדרך, תמיד בדרך, כמעט שם, ממתינים לעוד משהו. מוקפים בעולם, ברהיטים ובקירות ובכלי רכב ורעש. אנחנו מתפללים מלב המהומה, ממקום ארעי, לא קבוע, חסר מקום. אנחנו מנקים איזה מקום בתוכנו לרגע קצר, מפנים לעצמנו כמה דקות של הפוגה, מזיזים כמה מדפי ספרים בכדי לעשות חלל לתפילה. היה זיק בעיניים שלהם, העייפות הסתלקה לרגע. מחר אין תפילה, הם אמרו לי, אין לנו ספר תורה. אבל בעיני היה להם משהו חשוב הרבה יותר, את הכמעט.
