לא רק מרגלים

פרשת שלח תשע"ח: פרשת השבוע מפורסמת בגלל סיפור המרגלים, אבל מסתכלים על כולה מההתחלה ועד הסוף, כולל מה שקורה אחרי, מקבלים קונטקסט ומסגרת לסיפור המפורסם

פרשת השבוע היא פרשת "שלח". סיפור המרגלים הוא המפורסם והמרכזי בה, אבל אנחנו לא נתמקד היום רק בו. ננסה – ממבט על – להסתכל על כל המבנה של כל הפרשה, להתבונן בכל שמונת החלקים שבה, ואם נעשה זאת אני מקווה שנלמד משהו חדש על המרגלים. הרי לסיפור הזה יש הקשר וכדאי להביט בו מלמעלה כדי להבין מה קורה פה. מתחילים:

  1. שליחת המרגלים למשימתם

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

זו המשימה. 12 פעמים מופיע השורש תו"ר בפרשת שלח, אולי כנגד 12 המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, אבל המילה שחוזרת שוב ושוב מבהירה לנו: זוהי משלחת ריגול וביון מודיעינית שיוצאת לארץ ישראל.

ויש פה דבר ששמתי לב אליו רק השבוע – כתוב פה כבר בהתחלה שזוהי הארץ "אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". זו הנחת היסוד, ועכשיו הם רק צריכים לסייע במשימה. אבל הם הולכים בהמשך לכפור בכל המשימה הזו. כך שלמי שמחפש את השורש של חטא המרגלים – הנה, הם כופרים כבר בפסוק הראשון של שליחותם. אז המשלחת יוצאת לדרך והתורה מספרת לנו: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". מדובר בנציגים נבחרים מכל שבט, יש גם פרסום של שמותיהם, אין צו איסור פרסום, זה לא שיימינג, למרות ששמותיהם ייזכרו מעכשיו לנצח כמי שטעו והיטעו (רובם, לא כולם). אגב, הבן שלי אמר לי להיזהר כשמדברים על המרגלים, על דור המדבר. הם היו אנשים גדולים, הם לא ברמה שלנו ובסגנון שלנו, אנחנו לומדים מהם אבל לא כמו אחוקים וכאילו הם משלנו, כמונו.

בכל אופן, המרגלים מקבלים הוראות מדויקות: תחזרו ותספרו על הארץ, על העם, על הפירות. תחזרו עם דו"ח מודיעיני, עם עובדות. לא כתוב פה שהם צריכים לתת פרשנות ובטח לא להגיד אם ללכת או לא ללכת, כי אמרנו – ברור שנכנסים לארץ, השאלה רק איך. כבר בהתחלה יש פה עוד רמז לבאות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.

רש"י: התפלל עליו: יה יושיעך מעצת מרגלים.

  1. משימת הריגול בארץ ישראל

כאן מפורט איך הם ביצעו את המשימה בפועל, וגם כאן יש רמזים חשובים:

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן. ויעלו – בלשון רבים, ויבוא – בלשון יחיד. למה? כי רק כלב בא למערת המכפלה בחברון. רש"י: כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם.

שוב יש פה רמיזה על השוני בין 10 מרגלים לבין 2 מרגלים, ושוב יש פה תפילה: משה מתפלל על יהושע, כלב מתפלל בקברי אבות. צריך תפילה כדי לא להתבלבל, כדי לא להיסחף על ידי הרוב ודעת הקהל הפופולארית. זה השורש לעמדתו הייחודית של כלב, הוא הלך לאבות בחברון כי הוא הבין שיציאת מצרים היא המשך לסיפורי האבות, שמקור כוחנו הוא אברהם ,יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. הוא שואל את עצמו בכל שלב: מה הם היו אומרים עלינו? מה אברהם ושרה היו אומרים? (זו שיטה טובה לבדוק דברים). כלב מזכיר לעצמו ולנו שהעם היהודי לא נולד במצרים, הוא נולד בחברון (אגב, בסגירת מעגל יפה, כלב עוד יקבל את הנחלה של חברון בעתיד).

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים. לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

המילה "אשכול" חוזרת השבוע בחדשות בלי סוף. המועצה האזורית אשכול לא מזוהה עם אותו מקום של נחל אשכול הזה, והיא בכלל קרויה על שם לוי אשכול, שבמקור הוא לוי-יצחק שקולניק, שעיברת את שמו לאשכול. אבל המילה "אשכול" מסמלת בימים אלה דבקות בארץ, באופן הפוך מהמרגלים. זו מועצה בצפון מערב הנגב, הכי מאוכלסת בנגב, שמספקת 60% מהתוצרת החקלאית של ישראל, ונמצאת כמעט חודשיים תחת טרור עפיפונים חדש ומוזר ומאיים, מאות עפיפוני תבערה, ב"ה בלי נפגעים בנפש, אבל עם נזקים לרכוש וגם למורל. הכתב ניר דבורי צילם שם השבוע תמונה עצובה: רואים את יער בארי ועפיפון נוחת בו, אבל אין לו כבר מה לשרוף. פשוט הכול מסביב כבר נשרף.

לסיכום החלק השני – התורה מספרת לנו על סיום ביצוע המשימה ועל אורכה: וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם.

  1. החזרה אל העם

מכאן הם מחליטים כמה החלטות: מה להגיד ואיך להגיד את זה וגם למי להגיד. הם לא חייבים להתייצב לפני כל העם, הם נקטו במסיבת עיתונאים פומבית על דעתם בלבד, יש פרשנים שכותבים שהם הרי היו יכולים ללכת למשה בפרטיות. אבל הם לא עושים זאת, אלא אפילו מנסים להשפיל את המנהיגות לפני העם: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

הרמב"ן כותב: "רשעם – במילה אפס". עד כאן הם דיברו אמת, דיברו עובדות, מכאן הם מתחילים פרשנות. המילה "אפס" מאפסת את כל מה שאמרו קודם, הם התחילו בחיובי אבל מכאן מתחילים אחרת לגמרי: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. (רש"י אומר: חזק ממנו – לא מאיתנו, אלא כביכול כלפי מעלה – חזק מהקב"ה). וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

טוב, מישהו רוצה להמשיך את המסע אחרי כזה נאום? אפשר לעסוק רבות בהגדרת החטא שלהם. ברור לנו שיש פה התנהלות שגויה, בפסוקים שקראנו, אבל מה בדיוק החטא? הבאנו בעבר סיבות רבות, השנה נביא רק את הנימוק של הרבי מלובביץ' שמסביר: אם ה' אומר לעשות משהו – סימן שזה אפשרי. עליכם למצוא דרך איך כן, ולא למצוא דרך איך לא. וכך הוא כותב: "בחטאם טמונה הוראה הנוגעת לכללות קיום התורה והמצוות: יהודי צריך להאמין ולדעת שאם ציווה עליו ה' יתברך לקיים מצווה – הרי אין שום ספק שיש באפשרותו לקיימה, כי 'איני מבקש אלא לפי כוחם'. וצריך לעשות כלים בדרך הטבע, ולטרוח ולחפש את האפשרויות הנוחות על פי הנהגות העולם, כמאמר חז"ל 'אין סומכים על הנס', כי רצה הקב"ה שקיום התורה והמצוות לא ישבור את הטבע אלא יתבצע בתוך גדרי והנהגות הטבע, ובזה חטאו המרגלים, שהיה עליהם לדעת שכל שליחותם היא אך ורק לבדוק בדרכי הטבע, את האופן הכי קל להביא את הבטחת הקב"ה להביאם אל הארץ, הבטחה שבוודאי תתממש בפועל".

אבל הרבי מוסיף ואומר עוד דבר: למה הם לא רצו לממש את ההבטחה, את הבשורה? כי המרגלים לא פחדו מכישלון אלא מהצלחה, ממימוש. זה מלחיץ להיות אור לגויים ולתקן את העולם. פחד מפני כישלון זה דבר ידוע, אבל יש גם פחד מפני הצלחה. יש לזה אפילו שם. הפסיכולוג היהודי המפורסם אברהם מאסלו קורא לזה "תסביך יונה": אנחנו אומרים לעצמנו ולאחרים שאנחנו רוצים להצליח אבל בעצם מפחדים לצאת מאזור הנוחות, כי אנחנו לא יודעים מה ההצלחה תביא עימה ופוחדים מאחריות חדשה. נזכיר: יונה הנביא ניסה לברוח מנבואתו, הלך לים, לספינה, ללווייתן, רק כדי לא ללכת לנינווה. הוא ההשראה לתופעה הפסיכולוגית הזו "תסביך יונה" – החשש ממימוש הייעוד שלך, ממימוש הפוטנציאל שלך. למאמר של מאסלו על כך קוראים "תסביך יונה: הבנת הפחד מפני גדילה, או גדולה. באנגלית:The Jonah Complex – Understanding our Fear of Growth. הוא טען שאנחנו מדכאים חלקים חיוביים ונאצלים שיש בתוכנו, חונקים איכויות שיש בנו, בורחים מגורלנו, חוששים לגעת בחלום ולטפס לפסגה. אולי גם המרגלים פחדו ממימוש מלא של המשולש הזה: עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. בואו נודה, אולי זה מפחיד אותנו גם היום…

השבוע צוין התאריך 5/6, כלומר 51 שנה לתאריך הלועזי של מלחמת ששת הימים. נשלחה אליי השבוע פקודת היום שפורסמה באותו יום בדיוק, על ידי מוטי הוד, מפקד חיל האוויר באותם ימים. שימו לב למסר שלו לטייסים בבוקר פרוץ המלחמה: "רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב, גבורתם בת האלמוות של לוחמי יהושע בן-נון [כן, מהפרשה שלנו השבוע], גיבורי דוד המלך, המכבים ולוחמי מלחמת הקוממיות וסיני תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות להלום באויב המצרי המאיים על ביטחוננו, עצמאותנו ועתידנו… טוסו עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה, השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור".

מצד אחד הייתה באותן שנים תפיסה של "כוחי ועוצם ידי", אנחנו לא רוצים העתק-הדבק של הציונות של אז, אבל מצד שני אסור לברוח מהרוח ההיא לגמרי. הרב שלמה וולבה דיבר הרבה על הרוח של ששת הימים והאופוריה והביטחון העצמי, ועל הרב של מלחמת יום כיפור והדיכאון והייאוש, וכתב שמה שצריך זה רוח של "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

  1. תגובת העם

למרגלים הייתה כאמור בחירה מה לראות, מה להגיד, איך להגיד ולמי להגיד. גם לעם יש בחירה למי להאמין ואיך להגיב. זה לא אוטומטי, שאם אומרים לך משהו רע – אתה חייב להאמין. שאם הרוב נוטה לכיוון מסוים – אתה צריך ללכת אחריו. שאם הפריים-טיים והמיינסטרים אומרים משהו – אתה חייב ללכת אחריהם. העם בוחר, וזו בחירתו, לצערנו:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

נסביר את עומק הטרגדיה: האירוע הזה קורה בתשעה באב. בתשעה באב הזה במדבר נגזר על תשעה באב של בית ראשון ושל בית שני, עד ימינו. למה? מסבירים חז"ל שכתוב פה "ויבכו העם בלילה ההוא". הרי הם יכלו בלילה ההוא לארוז לקראת המסע, להתפלל, להתכונן, לשמוח, לרקוד, לשיר, לספר לילדים שעוד מעט מגיעים כי יש 2 מרגלים שמספרים שהארץ טובה. אבל הם בחרו לבכות. זה חמור מאוד לבכות כזה בכי מיותר ולא נכון ומיואש ושגוי. ולכן חז"ל קובעים: "אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות" (מסכת תענית). זה העם שהמילים הראשונות ששמע היו "לך לך", כלומר זו תכליתו, ומכוח הציווי הזה הוא הולך והולך. זה העם שראה מופתים על אדמת מצרים וראה את ים סוף נבקע, כלומר הוא ראה בעבר שהכול אפשרי, אז בטח שהכול אפשרי גם בעתיד – ובכל זאת הוא מוכן לנטוש את ייעודו כי זה לא הולך חלק לגמרי. על חומרת הלילה העצוב ההוא כתוב במדרש תנחומא שכל הרעות התחילו אז: "ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שיחרב, ועל ישראל שיגלו בין אומות העולם".

הרבה פעמים מדברים פה רק על חיבת הארץ. על החטא של המאיסה בארץ-חמדה. אבל בואו לא נתעלם מעוד נקודה שעולה כאן: עצם השפעת הרוב ודעת הקהל. ברור שצריך ללמוד מהפרשה על אהבת הארץ, אבל צריך ללמוד ממנה גם על אהבת היותנו המיעוט האלטרנטיבי, גם אם כל העולם מסביב מרגיש שהוא קובע את החוקים. הרוב לא תמיד צודק, גם אם הרוב משכנע וסוחף ונוצץ. הנה רק שתי דוגמאות לדעת הרוב, שלא תמיד היא נכונה:

בואו נלך מאה וקצת שנים אחורה. בין השנים 1881 ל-1914 היו גלי הגירה עצומים מאירופה לאמריקה, בשנים האלה היגרו לאמריקה 2 מיליון יהודים, בערך שלושים שנה – 2 מיליון יהודים!

באותה תקופה בדיוק, בואו נסתכל על אותן שנים בארץ ישראל: בעלייה הראשונה מגיעים מאירופה ותימן 25 אלף יהודים ביחד, מתוכם נשארו רק 5000 (אגב, כמחציתם עולי תימן). העלייה שנייה היא של בערך 35 אלף, כאשר יותר ממחיצתם גורשו או עזבו את הארץ. אז יש לנו סה"כ כחמישים-שישים אלף איש שבכלל באים, ונשארים פה פחות מחצי מהם, בערך שלושים אלף. 2 מיליון מול שלושים אלף. רק תחשבו ששני מיליון היו באים לפה. ומי ידע ללכת לכיוון ההיסטורי הנכון? מי כתב את ההיסטוריה? ואני כבר לא מדברת על כל מי שפשוט נשאר באירופה ולא יצא משם… זה הרוב הגדול, עוד יותר מ-2 מיליון.

או למשל, שימו לב לאן הרוב סוחף אותנו. השבוע פורסם בארה"ב סקר והכותרות בישרו שפייסבוק יורדת בקרב בני נוער כי הם עוברים ליוטיוב. התנודות בין האפליקציות השונות לא כאלה מרגשות, הנתון החשוב לא עלה לכותרות והנה הוא: 45% מהנוער נמצא און-ליין כמעט כל הזמן. חי, אוכל, נושם, ישן, לומד, מדבר, צופה, משתעמם… עוד מעט הרוב של האנושות יהיה כל היום מחובר, 24/7. נו, אז אין לנו שבת ותפילה ולימוד ושיחה אנושית? המיעוט שנלחם על כך, לא צודק?

  1. תגובת שני המרגלים מול העשרה

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

מול המילים הטובות האלה – העם רוצה לרגום אותם באבנים. ככה כתוב. ומה הסיבה להבדל בין העשרה לבין השניים? למה אלה אומרים כך ואלה אומרים כך? אולי צריך לשאול – האם יש דבר כזה בכלל אובייקטיבי? כמעט ולא. הדבר היחיד שאפשר לקבוע באובייקטיביות זה שכמעט הכול סובייקטיבי. אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו ובוחרים במה להתמקד. (יש סיפור על רבי אחד שלח פעם חסידים לאדם בעל ייסורים ללמוד ממנו איך להתמודד, הם הגיעו אליו והוא אמר: בעל ייסורים? אני? טעיתם בכתובת. זה בדיוק העניין. הוא לא ראה את עצמו ככזה, ובאמת לא חש כך).

קחו למשל רק ביטוי מרתק אחד בפרשה: "ארץ אוכלת יושביה" – רש"י: בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה, כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלה.

נו, אז זו "ארץ אוכלת יושביה" או "ארץ זבת חלב ודבש". מה היא באמת? האם אתה מבין שיש שם הרבה הלוויות וזה בעצם חסד, כדי שיושבי הארץ לא ישימו לב למרגלים והם יוכלו לרגל בחופשיות?

הפרשנות שלנו היא כמעט הכול, גם על נושאים ציבוריים (חקירות נתניהו, מה שקורה בדרום) וגם על חיינו הפרטיים. ושמתי לב להבדל חשוב: כולם לא אובייקטיביים, אבל העשרה הראשונים טוענים לאובייקטיביות. בעוד הם מחפשים את הרע, מחפשים להקטין – הם טוענים שזו רק חוות דעת מקצועית, אלה העובדות. אבל כלב ויהושע – לא טוענים לאובייקטיביות. הם טוענים במפורש שהם רואים את המציאות מתוך אמונה, הנחת המוצא שלהם היא אמונה וביטחון בה'.

הביקורת שלי על התקשורת היא שהיא טוענת לאובייקטיביות, ועושה אנשים כמוני למשל לאנשים עם אג'נדה, אנשים ממגזר, אנשים לא אובייקטיביים. זה לא נכון, לכולם יש אג'נדה. זה לא שיש פה צד אחד נקי מדעות והשקפות, ורק כל מיני מגזרים מסביב עם דעות משלהם. זו טעות.

  1. י"ג מידות של רחמים
  2. פה מתרחש אירוע מכונן: ה' מציע למשה רבנו שעם חדש יתחיל ממנו, ממשה. יש פה ייאוש מהעם ורצון להתחיל מחדש. משה משכנע אותו שלא. אפשר לדבר רבות על הקטע החשוב הזה, אבל נציין רק את השיא שאנחנו מכירים עד היום מנוסח התפילה:

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

ה' מודיע פה על העונש (כל הדור הזה ימות במדבר חוץ מיהושע וכלב, העם יצטרך לחכות עוד 40 שנה בדרך לארץ ישראל) אבל לצד העונש מופיעות שוב אותן מילים יפות של רחמים שאנחנו זוכרים מחטא העגל. משה משתמש ב"סוד" הזה בפעם הראשונה, ואנחנו עוד נשתמש בו מיליוני פעמים לאורך ההיסטוריה כשנבקש להזכיר לקב"ה את הברית בינינו, את רחמיו עלינו.

  1. "חטא המעפילים"

הייתה לי מחשבה לעשות שיעור רק על חטא המעפילים. מדברים המון על חטא המרגלים, אבל לא על חטא המעפילים. זו עשייה קיצונית מאוד, הפוכה, ניסיון לעשות בול הפוך, וזה כמובן לא מתאים. כמו מאניה-דיפרסיה, אופוריה ואז דיכאון, כמו ששת הימים ואז יום כיפור. אלה תנודות קיצוניות בנפש. התורה מתארת בפסוקים פשוטים וישירים את המתרחש וכנראה מזהירה אותנו: אם אתם חוטאים – אל תתקנו באופן הזה, אלא תשאלו מה ה' רוצה עכשיו ולא מה אני רוצה עכשיו כי חטפתי הלם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

שימו לב שמשה מזהיר אותם באופן מאוד ברור. זו סדרה של אזהרות: לא תצלח, אל תעלו, אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו, ולא יהיה ה' עמכם. מה לא ברור? חזרה בתשובה כזו היא לא באמת חזרה תשובה. כי למה הם העפילו? הם פחדו מהעונש, מהמגפה, מהמחשבה שיסתובבו עכשיו במדבר 40 שנה וימותו שם. אז מהר-מהר הם מנסים לתקן. אבל השם רוצה מהלך אחר, של חינוך ולימוד, של כניסה לארץ מתוך אהבה ולא מתוך יראה, מתוך תיקון ולא מתוך פחד, מתוך געגוע ורצון להמשיך את דרך האבות והאימהות, מתוך אמונה וכיסופים לארץ, מתוך המשך העבר אל העתיד. הקב"ה רוצה אופציה שלישית וחדשה: לא כניסה מהירה לארץ ולא חזרה למצרים, אלא סדנת חינוך, שינוי מנטליות, חיים של מסעות וחניות עם המשכן ועם משה ואהרון ומרים. וזה לוקח אותנו לחלק השמיני שנותן טעם לכל החלקים הקודמים. לכן רציתי שנמשיך מחטא המרגלים קדימה, שנבין איך באמת מתקנים אותו: מה התיקון?

  1. מצוות מעשיות: קורבנות, חלה, שבת, ציצית

אחרי חטא המרגלים הופיעו י"ג מידות של רחמים, הופיע עונש (40 שנה במדבר ומיתה במדבר), הופיע חטא המעפילים שלא הוא הדרך, ועכשיו: הדרגתיות. לאט לאט. בנייה. שילוב דבר ה' באופן שפוי ומעשי בתוך החיים שלנו. הרב פרופ' יונתן זקס אומר שהנקודה כאן אינה אם אתה מאמין או לא, אלא אם אתה זוכר במה אתה מאמין. המציאות משכיחה את זה ממך, ועכשיו מגיע רצף מצוות שמזכיר לנו כל הזמן את אמונתנו. הרב קוק כותב שצריך למחוק את "זוהמת המרגלים". אז איך מוחקים? מופיעות עכשיו ארבע מצוות: הקורבנות (כולל האופציה לתקן דרך הקורבן. אם הייתה שגגה – יש דרך כפרה), חלה ("ראשית עריסותיכם חלה", נאמר בפרשה. מצוות הפרשת חלה פופולארית מאוד בימינו, כידוע), מצוות השבת ולבסוף – מצוות ציצית. תראו איזו סגירה נפלאה לפרשה הזו. אומרים את הפרשייה הזו בתוך קריאת שמע. קריאת שמע מחולקת בעצם לשלוש פרשות (שמע, והיה אם שמוע, פרשת ציצית) וזה הופך למשהו נצחי בסדר יומנו. אפשר לומר שהמרגלים נכנסו לארץ ישראל בלי ציצית, אבל חייבים להיכנס אליה עם ציצית ועם המצוות המעשיות, כדי לא להתבלבל. אגב, לא רק מי שלובש ציצית נזכר אלא גם מי שרואה אותו – רואה ונזכר. ננסה להבין למה זה התיקון לחטא המרגלים:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (המילה "תתורו" מופיעה פה בפעם האחרונה בפרשה, בפעם ה-12, והיא ממש זועקת לנו את פתרון החידה. הרי מה הייתה הבעיה של המרגלים? העיניים והלב הטעו אותם. הם תרו. העיניים והלב נבראו כדי לראות את הטוב שבעולם ולחוש את הטוב שבעולם, והם לא השתמשו בהם נכון. אנחנו לא רוצים לתור, אלא להיות מרוכזים בעיקר, וצריכים תזכורת מוחשית לאמונה שלנו, בכל יום ובכל רגע). לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.

זה חוזר על עצמו כי צריך לחזור על הדברים. לא לשכוח. בתפילה מוסיפים אחרי המילים "אני ה' אלוקיכם" – אמת. אנחנו מאמתים את המצווה הזו ואת המסר שלה.

יש עוד עומק ותוכן רב סביב הפרשה החשובה הזו. ניסינו להכיר את המבנה שלה וראינו פה לאורך הפרשה איך לא: איך לא מסתכלים על הארץ ואיך לא נכנסים אליה. שנזכה לדעת איך כן, ולהגשים את זה. להתראות ב"ה בשבוע הבא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *