לשמוע או להקשיב

פרשת עקב (תשע"ח): להקשיב, לאכול, לטייל. כולל ביקור בחברון, רגע לפני פרעות תרפ"ט

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת השיעורים וגם קטע יומי קצר ישירות לסלולרי סמסו את שמכם בלבד למספר 052-5940059. מתנדבים יקרים מפעילים קבוצות במגוון שפות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית ערבית ורוסית. סמסו וציינו את השפה בה אתם מעוניינים. הווידאו של כל השיעורים נמצא באתר "ליבא")

אנחנו בפרשה השלישית בספר דברים – פרשת "עקב". פרשה נפלאה, זורמת, מרתקת, שהיא המשך הנאום של משה רבנו, והיא גם מתאימה מאוד למועד הזה של החופש הגדול – מאות אלפים מטיילים בשבילי הארץ ושומעים מהפסוקים כמה היא טובה ויפה. נעסוק בשלושה נושאים בפרשה. קשה לחלק נאום כזה שיוצא מהלב לנושאים ול"כותרות", אבל בכל זאת לא נוכל לעסוק בכל מה שמשה רבנו אומר לנו בפרשה. חשוב להתעכב לפני כן על שם הפרשה – "עקב". חכמינו אומרים שמדובר על מצוות שאדם דש בעקביו. דברים שלא כל כך שמים אליהם לב, שעלולים להפוך למובנים מאליהם, שאנחנו עלולים לשכוח אותם עם כניסתנו לארץ. אז בואו נשים לב לשלושת דברים הבאים, שחלילה לא נמעך אותם מתחת לעקב, לא נתרגל אליהם:

1. הקשבה

השורש ״אהב״ מופיע בתורה 41 פעמים. פעמיים בספר שמות, פעמיים בספר ויקרא, הוא לא מופיע כלל בספר במדבר, ובספר דברים – 23 פעמים. זה ספר האהבה. זו הכותרת של הכניסה שלנו לארץ, אהבה. ואיך אוהבים? מקשיבים. זו שוב מילה שחוזרת פה באופן משמעותי – "שמע ישראל" בשבוע שעבר, ו"והיה אם שמוע תשמעו" בתוך הפרשה, וגם "והיה עקב תשמעון" בתחילת הפרשה:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

השורש ש.מ.ע מופיע בספר דברים 92 פעמים, שוב – יותר מכל חומש אחר. אהבה והקשבה הם דברים רוחניים, גם כלפי הבורא וגם כלפי הזולת, וגם – ביחס של הבורא כלפינו. הוא אוהב אותנו ומקשיב לנו. אנחנו אומה של מקשיבים. זו מלאכה קשה, בטח בימינו. התחרות על הקשב שלנו קשה ודורסנית, אנחנו כמעט לא יושבים ומקשיבים לשיר חדש (כששולחים לנו וידאו, אנחנו כל הזמן בודקים כמה זמן נשאר לסוף הוידאו, 40 שניות זה כבר ארוך מדיי…) ולא לאדם שמדבר איתנו, ובטח לא לעצמנו (תשאלו חסידי ברסלב, התבודדות נהיית משימה קשה מאוד, אפשר לנסות ולראות).

בין הפרשנים שכותבים על השמיעה וההקשבה והאהבה נמצא גם הרב פרופ' יונתן זקס (לפרק בספר שלו קוראים: "ההקשבה כערך רוחני"). הוא מנגיד את התרבות שלנו לתרבות היוונית שבה השורש המוביל הוא לא שמיעה אלא ראייה. שם הכל חזותי, ויזואלי, צריך לראות. יצירות אומנות, פיסול, אדריכלות, הצגות תיאטרון, משחקים אולימפיים ועוד ועוד מופעים לצפייה. עד היום במערב משתמשים בביטויים של ראייה – I See זה לא רק אני רואה אלא אני מבין. היהדות שונה, כי את אלוקים אי אפשר לראות וגם לא לייצג באופן ויזואלי. דיברנו בשבוע שעבר על האיסור להציג תמונה, פסל, מסכה, על הסכנה הזו שהיא ממש עבודה זרה. המעשה הדתי העילאי שלנו, הוא כותב, הוא השמיעה. אצלנו מעבירים מדור לדור, מפה לאוזן, מספרים סיפור. הרב הנזיר, הרב דוד כהן, תלמידו של הרב קוק, היה עוסק רבות בשמיעה, בעובדה שאנחנו אמונה מבוססת שמיעה, והראה איך בתלמוד כל מה שקשור להבנה עמוקה – קשור לשמיעה: "תא שמע" (בוא ושמע), "קא משמע לן" (משמיע לנו, מלמד אותנו), "שמע מינה" (שמה ממנה, הסק מכאן את המסקנה), "לא שמיעא לי" (לא נשמע לי, אני לא מסכים), "שמעתא" (שמועה, סוגיה) ועוד ועוד. הרב זקס מסביר שאצל היוונים יש אובייקט (רואים אותו) וסובייקט (מי שצופה בו) ויש ביניהם נתק. אדם שמביט בתחרות ספורט אינו משתתף בה. אבל דיבור והקשבה הם לא צורות של ניתוק אלא של מעורבות, יש יחסי גומלין, אלוקים מדבר אלינו, אנחנו מדברים אליו, יש מערכת יחסים של דיבור והקשבה. להיות דוברים גדולים זה נחמד, אבל להיות מקשיבים גדולים זו מעלה של ממש.

וממש בעודי חושבת על הנקודה הזו, וחושבת איך לא שמתי לב לכך קודם, קיבלתי מייל מרגש. הכותבת מבקשת להישאר בעילום שם, וזה מה שהיא רוצה לומר לנו. בואו נקשיב ונשמע:

"שלום סיון, התלבטתי אם לכתוב לך. ואחרי שכתבתי התלבטתי אם לשלוח.

לא טבעי לי לכתוב לאנשים שאני לא מכירה אישית, ובטח שלא לכתוב דברים שאולי יתפרסמו. אבל אני מרגישה צורך להביע את הקול הזה. בזמן האחרון אני נתקלת ביותר מידי סיטואציות שאני מרגישה שיש נקודה יותר עמוקה שעומדת מאחוריהם. אולי דרך סיפורים יהיה פשוט יותר להסביר. אני פוגשת חברות נשואות, שיצא שלא נפגשנו הרבה זמן, שמתעניינות ומביעות בדרך זו או אחרת אכפתיות ודאגה כנה שאני מעריכה. כמעט כל שיחה עם חברה נשואה מסתיימת ב-'אז תבואי לבקר אותנו לקפה/לשבת /לוואט אבר'. ואז כשאני אומרת: את מוזמנת גם אליי, שתיקה של מבוכה נשמעת בחלל האוויר. ברור לי שזה מכוונות טובות, אבל בעומק במילים שבין השורות את אומרת: 'לך יש יותר זמן מאשר לי בחיים / אני יותר עסוקה ממך / העולם שלי שווה ביקור / את עוד מאחור אז לבינתיים בואי אלי / את צריכה את הקשר ולכן תתאמצי ותבואי אלי, אני פחות צריכה אותו בלאו הכי אני לא אתאמץ עליו / כל גרסה אחרת'. אני חושבת שחסר שם כבוד, פשוט כבוד, הקשבה אמיתית, ומבט פשוט בגובה העיניים. מבט שמכיר בעולם המלא שיש לנו, שמכבד אותו, שמעריך אותו! אם הקשר חשוב לך כחברה, תבואי לבקר בעולם שלי, כן, אפילו לקפוץ באמצע השבוע לקפה זה אחלה. אני לא פחות עסוקה ממך, לצאת מהבית 3 ערבים בשבוע לפגישות, לעבוד 80% משרה, וזה רק ברמה הטכנית לפני החוויה המתמדת של חוסר השקט שיש בהתחלות ופרידות, בהתלבטויות שבין לבין, בציפיות ובאכזבות, בעבודה פנימית ובצורך כל הזמן להרים את הראש מעל המים. זה עולם שלם שמתנהל במקביל לכל מה שאני עושה ביומיום… אני ממש לא מבקשת שתרחמי עלי, ב"ה אני מתמודדת עם האתגרים שקיבלתי באהבה ובשמחה, אבל אני מבקשת שתתני מקום לעולם שלי (והעולם שלי הוא לא רק האיש שלי שעוד משחק איתי מחבואים)…

תתענייני באמת בסיפור על עוד דייט סתמי מס' 123 שלי, ותתלבטי איתי באמת איזו תשובה להחזיר להצעה. אל תרגישי ואל תתני הרגשה שאת כבר עברת את זה, ואני נמצאת שלב אחורה. אני נמצאת איפה שהשי"ת הניח אותי, וזה עולם מלא.

אבל האמירה היא גם לצד השני, לרווקות, לי: כן, כרגע החיסון של הבן של חברה שלך הכי מעסיק אותה, אז תהיי שם, תתענייני. תראי במה אפשר לעזור. זה הכי מעניין עכשיו איך משיגים הנחה מהתמ"ת, או איך לקנות מנשא. בקיצור, בפעם הבאה שאנחנו מדברות, אין צורך לברור מילים, ולחשוב פעמיים מה להגיד. רק תוודאי שהעמדה הפנימית שלך כלפי הזולת היא ממקום שווה, אוהב ומכבד, שמחפש קשר הדדי. שבאמת מקשיב. אני אשתדל באמת להקשיב למקום שלך. יותר מדי פעמים אחרי שיחות עם חברות לאחרונה, נאלצתי לשנן ולחזור ולהזכיר לעצמי: 'אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך'. אני מניחה את המילים אצלך, בתפילה שאם יש לבבות שצריך להיפתח לדברים, זה יהיה הצינור. אני מעדיפה שלא לחתום בשמי".

אני מודה למאזינה האלמונית על המילים היפות, ומקבלת על עצמי מהצד הנשוי לנסות להתבונן ולהקשיב. נסכם את הנקודה הראשונה: ספר דברים קורא לנו לכונן תרבות של אהבה והקשבה בינינו אבל קודם כל בינינו לבין ריבונו של עולם. הוא קורא לנו לשמוע את קריאתו שהרעש המחריש והרועם והמזמזם לפעמים משתיק אותה. במסכת אבות הרי מסופר ש"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". שמעתי פעם שהיא עדיין יוצאת, גם היום, רק צריך להקשיב…

2. היחס לאוכל

אוכל הוא אחד הנושאים הבולטים בפרשה. בעצם הוא אחד הנושאים הבולטים בתורה, ובחיים. הרי החטא הראשון בגן עדן היה קשור לאכילה, ולכן גורשנו משם. והנה אנחנו חוזרים לסוג של גן עדן, לארץ ישראל, אחרי כל התהפוכות מתחילת ספר בראשית ועד לספר דברים – ועכשיו צריך לתקן את היחס לאוכל. חשבתי שאולי אפשר לסכם את מה שהפרשה אומרת במשפט הבא: אוכל הוא ברכה וסימן לשפע, אוכל הוא גם מבחן וניסיון. ההתנהגות שלנו תשפיע על הגעת האוכל (גשם, תבואה) אבל גם כשהאוכל יגיע – צריך להקפיד על התנהגות מתאימה ביחס אליו. בואו נבדוק קודם כל את אזכורי האוכל בפרשה:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.

יפה, כאן רואים את הברכה הרבה – פרי אדמה, דגן, תירוש, יצהר. הארץ נותנת את יבולה בשפע, בעין טובה, בהרחבה, כשאנחנו שומרים על הדרך הנכונה. מיד אחר כך האוכל מופיע בצורה קצת יוצאת דופן:

וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
אבן עזרא: ואכלת – מצווה הוא לכלותם כאוכל לחם.

ואכלת את אויבך – נשמע כמו פאקמן, או איזה משחק מחשב שבו אוכלים את האויב. או שזה קצת כמו סלנג, "לאכול מישהו בלי מלח". אבל באמת המילה הזו לא סתמית. השאיפה היא למגר את האויב, לנצח אותו, להעלים אותו. לצערנו גם זה לא תמיד ברור לנו היום בשדה הקרב. קשה להגיד מילים כמו אויב, ניצחון, להשמיד, להכריע, לחסל.

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

זו תזכורת חשובה מאוד. יש כאן אומה שקיבלה אוכל מן השמיים 40 שנה רצוף. למה? כדי שיבינו שיש לחם ויש מי שנותן את הלחם, והוא העיקר. לא הלחם הוא העיקר אלא המוציא לחם מן הארץ. כמו שהגוף צריך לאכול גם הנשמה צריכה לאכול. זה כל כך חשוב, וכל כך לא מדברים על זה. כל הריאליטי בתחום הבישול והאוכל, זה הרי טירוף ישראלי, תחשבו שככה היה ריאליטי לא רק על מזון אלא על מזון לנשמה. גם הנשמה רעבה. אגב, אנחנו נחשבים די שיאנים בתחום הזה של תכניות בישול, הנה מקבץ מהשנים האחרונות, רשימה חלקית של תכניות, ומאחורי כל אחת יש צוות וצלמים ואנשי סאונד והפקה והמון כסף: במטבח עם מרגול, עושים שוק עם גיל חובב, גידי גוב הולך לאכול, המנה של המדינה, דרך האוכל עם ישראל אהרוני, שום פלפל ושמן זית עם השף חיים כהן, סודות מתוקים עם קרין גורן, קרב סכינים, אליפות המסעדות של ישראל, מאסטר שף, רויאל שף, משחקי השף, שגב משה בא לבשל, אייל שני, טעמים עם השף צחי בוקששתר, צוקריה ניר צוק, בייק אוף, שף בהפתעה, הכי טרי שיש עם מיכל אנסקי, ועוד ועוד. בכתבה בנושא בעיתון "גלובס", תחת הכותרת "תכניות הבישול כבשו את הפריים טיים", נכתב כך: ערוצי הברודקאסט הפכו לערוץ האוכל". אז במובן מסוים אנחנו כבר שמים את האוכל במרכז, השאלה איך. ופה מגיע ההמשך החשוב, אחרי שאמרנו שלא אוכלים יותר מן שמגיע מהשמיים, מה כן עושים? מה המנגנון החדש שאנחנו מקבלים? שימו לב:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

וואו. זה מה "מסכנות"? זה אומר להיות מסכן, להיות קבצן, לקבל בצורה עלובה את האוכל שלך. המן ירד בדרך נס, בלי שהאדם עמל וטרח בכלל. האדם גם היה צריך לקחת אותו כל יום. אין מקרר ואין מקפיא, וכל יום מחדש יש תלות בקב"ה. זה חוסר אונים תמידי, כל בוקר ללכת לקחת אוכל, בלי שאתה יכול לצבור ולאגור, בלי שאתה מתאמץ. במחשבה ראשונה אפשר לשאול: למה זו מסכנות? יש שקט וביטחון תזונתי, ובנוסף אתה גם מרגיש את ה' כל יום. בכל יום מחדש אתה חש את "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". זו מדרגה מיוחדת, אבל היא שייכת למדבר. ביחס למה שצפוי לנו – זוהי מסכנות. עכשיו צריך להתקדם, עכשיו הכול משתנה. עוברים לפורמט אחר לגמרי שבו התלות המיידית נעלמת, אבל הנוכחות לא נעלמת. זה תלוי בנו. יש לנו משימה כפולה – גם לעבוד פיזית להשיג לחם, וגם לא לשכוח מי נותן אותו כי הוא הופך לנסתר יותר. איך לא שוכחים? לא סתם זו מצוות עשה מפורשת מהתורה, ואחד הפסוקים הכי מפורסמים ומצוטטים: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. פרשנים רבים רואים פה חיבור עמוק – אמרנו "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אבל אם הלחם כל כך שולי למה הפרשה לא מפסיקה להבטיח לנו לחם, וחיטה, ושעורה, וגפן וכו'? למה זה חשוב שזו ארץ זבת חלב ודבש? התשובה היא: כשמברכים על מה שאוכלים – מחברים את הלחם למוצא פי ה'. ברכת המזון היא שהופכת את ה"לחם" ל"מוצא פי ה'", וחושפת שיש בתוך האכילה הגשמית מימד נוסף. כאשר האדם מברך הוא הופך את האכילה למעשה שאיננו רק גשמי, וחושף בכך את הרובד הנוסף שנמצא במזון. הוא עוצר את עצמו רגע לפני האכילה ורגע אחרי האכילה, ובכך מקדש אותה. ואם הוא גם אוכל למטרות חיוביות אחר כך – אז האוכל ממש משמש אותו לתיקון העולם, נותן לו אנרגיה וכוח לדברים טובים. הרב משה צבי נריה אומר על כך:

"אין לך מקום שבו יכול להיות האדם מובלע באני שלו, בקיומו ובהנאתו הפרטית, כמו בעת האכילה. לכן המקום היחיד המפורש שבו נתחייבנו בברכה מדאורייתא, הוא בברכה על המזון. לידע ולהודיע: שלא יסיח האדם דעת, שיזכור מי הוא הנותן לנו מזון ושובע". (הרב נריה)

שוב, יש פה הדגשה כי הכל משתנה: פתאום האדם חורש וזורע, קוצר וטוחן, לש ואופה – ואז זוכה לכיכר לחם על שולחנו. פרי עמלו. מעשה ידיו. יגיע כפיך כי תאכל. |כוחי ועוצם ידי עשו לי את הלחם הזה". ואיפה ה' יתברך? הוא נתן לך חופש, הוא שחרר קצת את התלות, אבל אתה באמת חושב שאתה לבד? על זה אומרים פרשנינו "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים)? כנסת ישראל עולה מן המדבר, עולה לרמה גבוהה יותר – לא כעני תלותי אלא כעצמאי – אבל מאמין.

והפסוקים האחרונים שנתבונן בהם ועוסקים באוכל מזהירים אותנו מפני דבר נורא – אם הלכת כל בוקר לקבל מן ישר מהשמיים, ודאי זכרת את הבורא. אם תגיע לארץ נפלאה ותעבוד קשה ותאכל ותרוויח – יש חשש לאחת המילים המסוכנות ביותר בתורה – שכחה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

משה רבנו מתחנן: רק אל תבנה חברה בלי אמונה, רק אל תשים במרכז את עצמך, את הזכויות שלך. זו לא חברה של זכויות, זו חברה של חובות (למשל: לא זכותך לחיים אלא חובתי לשמור על חייך). לא האדם ורצונותיו וכספו וגאוותו במרכז, באנו לספר פה סיפור אחר. אפשר לומר שיש פה אזהרה שבמקום "ואכלת ושבעת – וברכת" אנחנו נגיע אל "ואכלת ושבעת – ושכחת"…

זו שאלה גדולה: מה יותר מסוכן, עוני או עושר? מה יותר מסוכן, מדבר או ארץ ישראל? החופש יותר קשה מהשעבוד, העושר יותר קשה מהעוני. וכך מסביר הרב שמשון רפאל הירש (זה חלק מכל הביאור הנפלא שלו על הנושא): "גאווה לא מביאה לידי שכחת ה', אלא היא עצמה תחילת שכחת ה'. וסכנה זו קרובה בייחוד כאשר אדם שרוי באושר ואין הוא יודע מחסור. וכך אמרו חכמים: כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה שם אתה מוצא אזהרה. כי כל אושר נוסף – רק מוסיף על החובה להיות לברכה" (הרש"ר הירש) אבל זה לא רק האדם והאוכל, יש פה עוד מילה שחוזרת שוב ושוב, כבר ראינו אותה אבל בואו נתמקד בה בלבד לכמה רגעים:

3. היחס לארץ

זו פשוט שירה, מה שהולך בפרשה ביחס לארץ ישראל:

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

כלומר, נרצה או לא נרצה, יש לנו קשר לא רציונלי למקום הזה. הוא מושגח, הוא קדוש, הוא מיוחד. "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". איזו זכות ואיזו חובה. במובן מסוים, אומרים לנו פרשנינו, עכשיו הכל מתחיל באמת. מדברים עכשיו המון על חוק הלאום. אין לי עמדה נחרצת, אבל העיקר לא תלוי בחוק אלא בהתנהגות שלנו. החוק רק מסדיר את המינימום אבל לא הוראות על דגל וסמל ושפה יקבעו לבדן את מהות המדינה, אלא אנחנו בתרבות שלנו. והנה "חוק הלאום" שמציע המהר"ל מפראג, קביעה ביחס לריבונותנו כאן:
"כי הארץ שייכת לאבות, והאבות לארץ ביותר. כאשר ישראל דומים ומתדמים אל האבות, שלהם ניתנה ושייכת הארץ, אז יש להם הארץ. וכאשר יוצאים ממידת האבות – גולים ממנה" (המהר"ל, דרך חיים).

הספר "דרך חיים" זה הביאור שלו על פרקי אבות. המהר"ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, יושב לפני כחמש מאות שנה בפראג, ולדבריו זה מבחן פשוט: הארץ היא של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. אתה דומה להם? היא שלך. אתה לא דומה להם ולא ממשיך את דרכם? יש לנו בעיה…

בקשר כל כך עמוק ועתיק כל הזמן נחשפים דברים חדשים בקשר שלנו לארץ. השבוע נחשף משהו באמת מרתק ומרגש. ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, חוקר של עולם הישיבות, של ההיסטוריה הלמדנית, פרסם השבוע את הדברים. השבוע מציינים את יום השנה לפרעות תרפ"ט, לפני 89 שנים. 133 יהודים נרצחו ברחבי הארץ בגל אלים של פרעות של ערביי ישראל, הרבה לפני שנת 48', הרבה לפני שנת 67', זה היה בשנת תרפ"ט כלומר 1929. מבין 133 ההרוגים – 67 נרצחו בחברון, ומבין ה-67 – 26 היו תלמידי ישיבת סלבודקה-חברון המפורסמת. אחד מהם היה אהרון דוד שיינברג. מדובר בבחור אמריקאי מהעיר ממפיס-טנסי, בן 23, מבית לא דתי, שביצע מהלך מרדני: אחרי תואר באוניברסיטה יוקרתית או הלך ללמוד בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק, ואז החליט שהוא רוצה את הדבר האמיתי, והגיע לכאן, לישיבת סלבודקה בחברון, ולמד בה כמעט שנה. ד"ר טיקוצ'ינסקי קיבל את אוסף המכתבים שהוא שלח למשפחתו באמריקה, והתחיל לקרוא אותם בשקיקה. הוריו לא דתיים, אבל נראה שהיחסים חמים, הוא כותב מכתבים מלאי רגש, סיפורים, אווירה, והעיקר שם – ההתלהבות של צעיר אמריקאי שמגלה את הארץ ואת התורה ביחד. היו לו נעורים של עושר ושל שפע, והנה הוא מגלה משהו אחר. היום זה דבר נפוץ, צעירים שחוזרים בתשובה באמריקה, אבל הוא היה סנונית ראשונה, די בודד, שהקדים את זמנו בכך שמרד בתרבות האמריקנית לטובת תורת ארץ ישראל. הנה כמה טעימות מתוך מכתביו של אהרון דוד, שתורגמו:

* "יום רביעי בלילה – כבר אחרי חצות ואני עייף מאד, אבל אני מכריח את עצמי לכתוב את המילים האלה… עבודה פיסית מעולם לא עייפה אותי כמו המאמץ הנפשי כאן בישיבה. עם התקרב זמן השינה איני יכול כבר כמעט לעמוד על רגלי… אולם יחד עם תחושת עייפות זו יש לי סיפוק ואושר… הן הגדלתי היום את ידיעותי בתורתו של הקב"ה. הזמן שלי כבר אינו מבוזבז כפי שהיה בעבר".

* "דרך אגב, אתם יודעים ששמי השתנה עם הכניסה לישיבה? מנהג הישיבה קובע שכולם קוראים בשם פרטי יחד עם שם עיר המוצא, כאמצעי הזיהוי היחיד. למשל אליעזר "ביאליסטוקר"; חיים "ריגר"; משה "ברדיצ'בר"; שמחה זיסל "סלאבודקר" ועוד. השם האמיתי שלי כיום הוא אהרון דוד "ממפיסר". אבל החברים האירופים מתקשים להגות את זה, כמו את כל השמות האמריקניים, אז אני פשוט אהרון דוד 'האמריקנער'. כך זה עם כל האמריקאים כאן, כולם מכונים 'דער אמריקנערס'…".

* "אימא, נא לשלוח לי את הפרטים הבאים: שמיכה אחת (את האדומה) כי קריר כאן למדי ועדיין מוקדם להחליט אם לקנות כאן שמיכה נוספת. שניים או שלושה סדינים. שתי מגבות אמבטיה גדולות. זוג מכנסיים ליומיום מהחנות, מידה 30 או 31. בנוסף, אנא שימו בחבילה גם שני ספרים עבריים מהמדף שלי, מורה נבוכים וכוזרי, וכמעט שכחתי, שלחו לי גם גליל גדול של חוט דנטלי. הדראגסטורס כאן לא שמעו על זה".

* "עכשיו אדבר על חברון. ככל שאתה ממשיך במורד הרחוב הראשי (אנחנו האמריקנים מכנים אותו "ברודווי") אתה מבחין כי כל הבתים עשויים אבן, אף לא אחד מעץ. הסיבה לכך ברורה, האבן כאן בשפע ואילו העץ נדיר. קל לדמיין עד כמה זה מוסיף ליופיה של העיר… עוד יומיים חנוכה. שקלתי לנסוע לתל אביב למשך כשבוע, אבל בסוף שיניתי את דעתי. אינני יכול לעזוב את הגמרא אף לא ליום אחד. אני חש אותה כמגנט חזק המחזיק אותי כאן בחברון. החלטתי בעז"ה להמתין עד סוף ה'זמן' המסתיים בפסח".

* "אנו מקימים קבוצת "משמר" של מספר אמריקנים, פירוש הדבר להעביר לילה או שניים בשבוע בלימוד רצוף עד הבוקר. לראות נחישות שכזו בנוער אמריקני ילידי – זה מעורר השראה. המוטו שלנו הוא 'אמריקן תלמודיסט – זהו תורה ויהדות לאמריקה'. מובטחני כי ההשראה והלהבה הרוחנית שניצתה כאן בעשרים הצעירים המוזרים האלה עוד תביא אור אלוקי ולימוד תורה ללבבות אמריקניים רבים בעתיד. בישיבות חברון, ניו יורק ושיקגו, מונח היסוד והתקווה הבלעדית ליהדות אמריקה. מיותר לומר שמגדלורים אלה של תורה הצילו את ספינת היהדות מן הים הסוער בעבר, והם עתידים להביא אותה לחוף מבטחים בהווה. אחחח, אילו רק יכולתי לקחת קצת מרגשותיי אלה המעלים לי עכשיו את הדופק. לדחוס אותם לתוך קפסולות ולשלוח לכם הביתה… אילו רק יכולתי לפקוח את עיניכם שתראו את העולם כפי שהוא נוצר ועוצב על ידי הבורא, כמדרגה לעולם הנצח האלמותי! איננו יכולים כמובן להקדיש את כל חיינו לתורה, אבל בהחלט ניתן להקדיש את החיים ליהדות. לא כולם יכולים להגיע לחברון, אבל אפשר בהחלט לעבוד את השם ולהתעלות בתורתו גם בממפיס".

* "נשימה אחת של האוויר בחברון, וצעד אחד על אדמת חברון, מספקים לי חלבונים יותר מאשר טונות של תרד וגלונים של ויסקי בעבר".

* "מחר, לפי הלוח הכללי, ימלאו לי 23 שנים, ואני מהרהר בחרטה: מדוע לא ביצעתי את המעבר לחברון או לישיבה אחרת לפני כמה שנים? התחלה מוקדמת משמעותה רבה בחייו של למדן. אבל בעזרת השם עוד אתגבר על הנכות הזאת".

* "וכדי להשלים לכם את הסצנה המאושרת שלי, אני שומע את קולותיהם העליזים של ילדי ארץ-ישראל תחת אור הירח. ילדים שלאושרם הרב נולדו וגדלו בארץ. יש להם יתרון של סביבה אלוקית. גבעות הארץ – גבעות שאברהם ודוד צעדו עליהן – אוויר ואווירה של טוהר והשראה. הו, איך אני מקנא בהם – לא כל כך בגין עצמי – כי אני הרי כאן עכשיו, נושם את אותו האוויר, מתבונן באותה סביבה – אבל בגין כולכם, בשביל גי'רום – ואפילו בשביל ילדי העתידיים, אם קללת אלוקים תאלצני לעזוב את הארץ… אני שומע אותם משחקים ומתבדחים בעברית. השירים שלהם בעברית גומרים אותי. לשמוע את הילדים האלה מדברים עברית (ובניב הספרדי הטהור!) לבי נמס בתוכי".

אהרון דוד כותב מכאן מכתבים לחברים, מכספו הרב יחסית פותח גמ"ח לעזרה לנקקים, מחכה בארץ לארוסתו שאמורה להגיע ולבנות כאן חיים. מכתבו האחרון של שיינברג מתאר בפרוטרוט את תשעה-באב תרפ"ט. הוא מתאר בהתלהבות את ביקורו בכותל, מדמיין את ההרג שביצעו הרומאים ביום זה, מציין את נאום ר' בן ציון ידלר, את תהלוכת הבית"רים שמנתה 2000 צועדים, ואת המתח באויר בין יהודים וערבים עקב אירועי הכותל בשנה האחרונה ובתשעה באב… לא חלף שבוע, וגם הוא הפך קרבן של הארץ הזו. הי"ד. בשבת בבוקר י"ח אב תרפ"ט הוא נצמא בבית של הרב בצלאל סמריק, היה לו פנסיון לאמריקאים, הפורעים נכנסים ורוצחים את הרב ואת אהרון דוד בדקירות סכין. המצבה שלו שרדה. היא חלק מקבר האחים בחברון, לא הרבה שרד אחרי 67, הייתה שם ביזה ופרעות, אבל היה גם שחזור וסינון ומציאה של הרבה מצבות. בדקתי מתי הם הובאו לקבורה, בקבר אחים, ובכן – היום, כ' באב, בלילה, הבריטים ביקשו לקבור מהר את כולם ביחד.

כולנו שותפים די ראשונים לתגלית ההיסטורית הזו, עדות חיה של חוזר בתשובה אמריקני צעיר לפני 90 שנה, שמבין את סודה של הארץ, סוד שמופיע בפרשה, ולצערנו משלם מחיר כבד במאבק שלנו על המקום הזה.

ננסה לסכם, כי עשינו מסע – ממאסטר שף ועד פרעות תרפ"ט… דיברנו תחילה על כך שאלוקים קודם כל אוהב אותנו ומקשיב לנו, ושגם אנחנו צריכים להיות אוהבים וקשובים, אחר כך דיברנו על אוכל כמבחן, איך מתייחסים אליו, לאן מייחסים אותו, ואז דיברנו על הארץ הזו וגילינו יומן של אחד מהרוגי תרפ"ט. תודה לכם, לילה טוב, נתראה ב"ה בשבוע הבא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *