לעדן את העולם

שיעור לפרשת בראשית תשע"ט: החגים מאחורינו ועכשיו אפשר להתחיל מחדש לקרוא את התורה מבראשית. איפוק והכרת תודה הם שתי הדרכים שיעזרו לנו לתקן את חטא עץ הדעת

(השיעור מתקיים מדי יום רביעי ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. לקבלת קטע יומי על יהדות ואקטואליה ישר לסלולרי, וגם לשאלות ולעדכונים על השיעורים ברחבי הארץ, סמסו את שמכם למספר 058-6799-000. מתנדבים יקרים מפעילים קבוצות במגוון שפות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, גרמנית, ערבית, פרסית ורוסית. סמסו וציינו את השפה בה אתם מעוניינים. התמלול השבוע הוא חלקי, בשיעור המלא יש בדרך כלל עוד סיפורים ודוגמאות)

השבוע אנחנו מתחילים מבראשית. או יותר נכון – ממשיכים מבראשית. שמעתי השבוע רעיון יפה על הפרשה האחרונה והראשונה: פרשת "זאת הברכה" ואז "בראשית". אם קוראים את זה ביחד: וזאת הברכה – בראשית. הברכה היא שמתחילים מחדש, מבראשית. זה היופי, שבכל שנה מחדש רק מסיימים לקרוא את התורה ולא שואלים מה עכשיו אלא מייד מתחילים אותה מההתחלה. הגישה שלנו לסיפורי התורה היא כמובן שהם מדברים עלינו ואלינו, כאן ועכשיו. התורה לא עוסקת במה שהיה, בשביל זה יש ספרי היסטוריה, אלא במה שצריך להגיד לאדם. תורה מלשון הוראה. פרשת בראשית היא כל כך יסודית ומרתקת, שלא נקיף את כולה כמובן הערב. אנחנו לא נעסוק בבריאת העולם ובבריאת האדם, לא נעסוק בקין והבל וברצח, לא נדבר על בריאת השבת, ונתמקד רק בנושא אחד – החטא הראשון. חטא עץ הדעת. נחלק את השיחה שלנו לשלושה חלקים:

למה עכשיו?

קודם כל צריך לדעת שהחטא ההוא עדיין מהדהד בעולם, וזו הסיבה שקוראים את הפרשה שלנו רק עכשיו, אחרי החגים, ולא בתחילת השנה. לכאורה הזמן הכי מתאים להתחיל מבראשית היה בראש השנה, אז הכל מתחיל וחדש וטרי, ישר מהניילונים, וזה גם זמן בריאת האדם. אבל לוקח זמן עד שגם התורה מתחילה מחדש. למה? הנה הסבר נפלא שמסביר הרב מנשה רייזמן. הוא מספר שבספר "תפארת שלמה" מצוטטים דברי האריז"ל, על כך שכל סדר התיקונים מראש השנה עד שמיני עצרת הוא כדי לתקן את חטא עץ הדעת. האדם הראשון נברא ביום הראשון של ראש השנה ובו ביום היה מעשה עץ הדעת, ולכן צריך תיקון ארוך מיום א' של ראש השנה והלאה. והוא מסביר: התקיעות של השופר מתקנות את השמיעה של האישה לנחש, ואת השמיעה של האדם לאישה ('כי שמעת לקול אשתך') ולכן צריך לשמוע קול שופר. מתקנים את השמיעה שהייתה שגויה. כדי לתקן את אכילת עץ הדעת צריך לאכול בערב יום הכיפורים וגם להתענות ביום הכיפורים. זה תיקון האכילה. כמו כן, צריך לתקן את הבלבול של הנחש. כתוב 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי' ואלה אותיות 'יש אין', כלומר הנחש בלבל אותי ומילא אותי בספקות באמונה: האם לאכול או לא, האם יש או לא ציווי אלוקי, והתיקון הוא הסוכה. הסוכה מתקנת ומשפיעה אור בהיר וצלול של דעת, 'למען דעת כל עמי הארץ', וגם ארבעת המינים עוזרים לתקן את האמונה והדעת הברורה, בלי ספק אם יש ה' בקרבנו אם אין. התיקון נמשך עד לשמחת תורה שהרי 'אין שמחה כהתרת ספיקות', ובשמחת תורה יש שמחה, אנשים רוקדים ושמחים בתורה בלי ספק, בלי פקפוק.

וזו הסיבה שבגללה מתחילים את פרשת בראשית אחרי שמיני עצרת, למרות שלכאורה בפשטות היו אמורים לקרוא אותה בתחילת השנה, בראש השנה. הרב רייזמן כותב כך:

"כל זמן שאין אמונה בהירה אי אפשר ללמוד פרשת בראשית, לפני לולב וסוכה אי אפשר לקרוא מעשה עץ הדעת, שלא ייכנסו גם בנו חס וחלילה הרהורים מדברי הנחש הקדמוני שעדיין מנסה לפתות אותנו. ולכן רק לאחר שזכינו לתקיעת שופר ולעשרת ימי תשובה ולאכילת ערב יום הכיפורים ותענית יום הכיפורים וארבעת המינים וסוכה והושענות ושמחת תורה של 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו' – עתה הגיע הזמן שיכולים לגשת ללמוד פרשת בראשית. שוב לא ישפיעו עליך דברי הנחש להכניס בלבך ספקות, ולכן דחו את לימוד פרשת בראשית רק לסוף חודש תשרי".

זה מרתק. כאילו היינו צריכים לקבל "חיסון" בחודש תשרי ועכשיו אנחנו יכולים להתמודד עם הנחש. איזה הסבר נפלא על מה שעברנו ועל מה שלפנינו. זה נותן משמעות בדיעבד לכל מעשינו בחודש תשרי. זה נותן לנו ראייה אחרת על המשימה שלפנינו – לקרוא את פרשת בראשית השנה ולא להשתכנע מדברי הנחש, לתקן את החטא הקדמון.

מה חטאנו?

עכשיו לשאלה השנייה. אוקי, הבנו שחטא עץ הדעת היה חמור, הבנו שבגללו גורשנו מגן עדן והאנושות כולה השתנתה, הבנו שצריך לתקן אותו במשך כל חגי תשרי. אבל סליחה, אני רק שאלה: מה בעצם היה החטא? קצת לא נעים לשאול, זה כאילו מובן מאליו, אבל אנחנו בכל זאת נשאל הערב מה בעצם מהות החטא הזה, וממה צריך להיזהר גם היום.

מתוך מגוון הפירושים, נביא כאן שתי תשובות וננסה להעמיק בהן קצת – אחת של פרשן ספרדי מלפני יותר מ-500 שנה, ואחת של פסיכולוגית ישראלית בת זמננו. נתחיל בתשובה הראשונה שמסבירה את החטא, הכותרת הראשונה שלנו היא – איפוק. הפרשן הנפלא "צרור המור", הרב אברהם סבע, מספר כך:

"השם ציווה עליו לשמור דברו, להיות סימן לבניו להיות טובים או רעים בשמירת המצוות או בעוברם עליהן. ומחטא אדם נתגלגלו כל הדברים והגלויות".

כלומר לפני כל ההסברים המתוחכמים, המפולפלים, הפילוסופיים, יש פה דבר מאוד פשוט – אמרו לך לא לאכול מעץ הדעת. למה אכלת? יש בחיים מותר ואסור, יש מצווה ויש עבירה, יש גבולות וחוקים וכללים. זה נשמע בסיסי אבל זה כמעט מהפכני היום להגיד שמשהו אסור. והנה, פרשת בראשית מנסה לחנך אותנו לכך מההתחלה. לפני שנצלול לנושא, נזכיר את קורות חיו של הרב סבע שהיה מקובל בדור גירוש ספרד, ילדיו נחטפו והוטבלו לנצרות והוא עבר עינויים בזמן גזירות השמד. הוא נמלט למרוקו אבל השאיר את ספריו בפורטוגל ונאלץ לקבור את כתביו תחת עץ, ואז כשהגיע לאימפריה העותומנית כתב מחדש את ספריו. הוא נפטר בט' בתשרי (1508), כלומר ממש לפני כמה ימים היה יום השנה ה-510 לפטירתו. כלומר, הוא יודע מה זה לשמור במסירות נפש על הוראות וחוקים ומצוות, ואולי זה משפיע על הפירוש שלו, על הכעס שלו על כך שלא הקפידו פה על מה שהתבקש.

בואו נקרא את הפסוקים:

וַיִּקַּח ה' אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה. וַיְצַו ה' אֱלֹוקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹוקים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹוקים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

רש"י: ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הירבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבוא לדבר באותו העץ.

כלומר, היצר הרע מנסה לפטפט איתנו, למשוך תשומת לב, להזמין ליום עיון, לפאנל, לדיונים מלומדים אם מותר או אסור או אפשר לשלב או אי אפשר, העיקר לדבר על הנושא, להשאיר אותו בתודעה, בכותרות.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אלוקים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

רש"י: דחפה עד שנגעה בו, אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה.

היצר הרע מתוחכם מאוד, יודע איך להיאבק בנו, כל פעם עוד קצת ועוד קצת.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹוקים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹוקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

"צרור המור" כותב שכאן נחשף לראשונה הקונפליקט התמידי: מה שרע לא תמיד מכוער, מה שטוב לא תמיד יפה. זה מבלבל. העץ הנורא והאיום והאסור הזה הוא יפה וטוב ותאווה ונעים. וכך הוא כותב:

"ראתה כי זה העץ הוא טוב למאכל, והדבר שהוא ממית כמו שאומר השם ראוי הוא שיהיה בו סם המוות או שימית האדם בראייה או יעוור עיניו או יהיה בו ריח רע וכיוצא בזה. אבל אני רואה כל הדברים בהיפך כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים".

מאז ועד היום דברים נוצצים מבלבלים אותנו. ויש פה עוד פרט מרתק על חווה, כלומר עלינו. שוב נמשך המשא ומתן הזה, צעד קדימה וצעד אחורה, ההתלבטות בין הטוב לרע. תראו איך הוא מתאר את חווה:

"ויש אומרים שעשתה פשרה כוזבת ואמרה: השם אמר לי שלא אוכל והנחש אומר שאוכל, איני רוצה לאכול מהפרי אלא מהקליפה, ואם היא טובה מסתמא הפרי הוא טוב, ולקחה מהקליפה ואכלה וזהו 'ותרא האישה כי טוב העץ למאכל ותיקח מפריו ותאכל'. כי אחר שהקליפה הייתה טובה כל שכן הפרי".

הבנתם את המנגנון? זה קורה לאט לאט, כל פעם קצת. נכון שיש פה עוד עומק רב, ו"צרור המור" עצמו כותב: "הנה חטא אדם הראשון הוא ענין עמוק עמוק מי ימצאנו" – ובכל זאת נדמה שברמה הכי בסיסית וראשונית, החטא הזה מזכיר לנו שיש אסור ומותר. העולם יכול להיות גן עדן אם רק נכבד את האסור והמותר. הרב דובי זינגר אומר: לאו All we need is. האדם צריך גם "לא".

שימו לב שכמעט כל מה ששומעים עליו בחדשות מגיע מחוסר יכולת לשלוט בעצמנו. זה השורש להמון דברים שהופכים לכותרות, לפרשות, לסערות. עבירות על חוקי התנועה, ביחסים שבינו לבינה ("מי טו"), בעבירות כלכליות…

ופה "צרור המור" עושה הקבלה מרתקת – וכותב כך: אמר הקב"ה: אני בראתי את האדם והכנסתיו לגן עדן וציוויתי אותו ועבר על הציווי, וגירשתי אותו וקוננתי עליו, וכך גם עשה הקב"ה לבניו גם בהמשך: הביאם לארץ ישראל (היא גן עדן) וציווה אותם ועברו על הציווי וגירש אותם וקונן עליהם. כלומר, גן עדן הוא ארץ ישראל, אבל צריך לשמור על כללי המקום… אנחנו פה וצריכים להתייחס לגן העדן הזה בהתאם ולשמור על כלליו, שלא נגורש מפה חלילה.

ובדיוק לקראת קריאת פרשת בראשית, נפטר בימים האחרונים וולטר מישל, בגיל 88, בניו יורק. אתם לא מכירים את שמו, אבל אולי מכירים את הניסוי המפורסם שלו – "מבחן המרשמלו". הנה דברים שכתב עליו לפני כמה ימים העיתונאי עופר אדרת מ"הארץ" אחרי פטירתו:

מישל נולד ב-1930 בווינה להורים יהודים, שהיגרו מפולין. אביו, סלומון, היה איש עסקים, ולאימו קראו לאה. המשפחה ברחה מהנאצים ב-1938, והיגרה לברוקלין ב-1940. כילד בילה בחיק סבתו מצד אמו, שלימדה אותו יידיש, וסיפרה לו מעשיות יהודיות. כשהיה ילד, סבתו הייקית דיברה איתו על חשיבות ה"זִיצְפְלַיְישׁ", מילה שמתארת את היכולת לשבת בשקדנות ולהשיג את מטרתך חרף מכשולים בדרך (הלכתי למילון לחפש תרגום למילה באידיש: דַּגְרָנוּת, חֲרִיצוּת, חַרְשָׁנוּת, מַשְׁקִיעָנוּת, שַׁקְדָנוּת). עשרות שנים לאחר מכן, כפסיכולוג, הוא ערך סדרת ניסויים שכונתה "מבחן המרשמלו". בשנות השישים הוא בחן ילדים שלמדו בגן הילדים בארה"ב לצד בנותיו של מישל. הוא הושיב אותם במעבדת ניסוי שכונתה "חדר הפתעות", והציג להם דילמה: לקבל ממתק אחד באופן מיידי, או להמתין זמן-מה וליהנות משני ממתקים. כך עמדה למבחן יכולתם לדחות סיפוק מיידי קטן כדי לזכות בתוצאה מאוחרת אך טובה יותר. שני שלישים מהילדים לא הצליחו להתגבר על הדחף, והושיטו את היד למרשמלו מייד. שליש מהם, מנגד, הצליחו להתאפק במשך כ-20 דקות כדי לזכות בהמשך במנה כפולה.

מישל בדק איך התמודדו הילדים שלא נכנעו ליצר. המשותף לכולם: הסחות דעת. חלקם כיסו את עיניהם. אחרים עודדו עצמם בלחש והיו גם כאלה שדחפו את הממתק לצד. "ילדי הגן עושים את מה שאדם וחווה לא הצליחו לעשות בגן העדן", סיכם.

מישל המשיך ללוות את הילדים האלה לאורך חייהם, וגילה כי אלה שהצליחו לדחות את הסיפוק בעודם ילדים, הפכו למתבגרים מוצלחים יותר. הם השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים, עמדו באופן טוב יותר ביעדים, היו משכילים יותר ואפילו בריאים יותר, משום שעמדו גם בפיתויים מזיקים של עולם המבוגרים. לימים הם גם השכילו לחסוך יותר כסף לפנסיה. הם כבר בני 60-70 ומאז נערכו הרבה ניסויים דומים והתוצאה תמיד מדהימה בפשוטה: דחיית סיפוקים היא המפתח.

מישל, שהעיד על עצמו כי לא היה עומד במבחן המרשמלו, פיתח תורה אופטימית, לפיה שליטה עצמית היא מיומנות נרכשת, כך שגם מי שנכשל במבחן המרשמלו כילד, יוכל לעמוד בו כמבוגר. הוא ביקש לעשות הבחנה בין שתי מערכות הפועלות במוח: האחת פרימיטיבית, אימפולסיבית, אוטומטית ו"חמה", אשר נכנעת לדחפים, מזניקה אותנו לפעולה מיידית, וגורמת לנו להתנפל על המרשמלו. השנייה מפותחת, רציונלית, מחושבת ו"קרה", אשר מקנה לנו יכולת שליטה עצמית הנחוצה להשגת מטרות ארוכות טווח. צריך לבדוק מה שולט עלינו ולהתאמן ולהתאמץ.

עד כאן. וולטר בן לאה נפטר, לא מצאתי התייחסויות שלו ליהדות שלו מעבר לעובדה שאימו יהודייה, אבל מסקנותיו יהודיות מאוד, וקשורות מאוד לפרשת בראשית. זה נכון ביחס לעץ הדעת, זה נכון ביחס לסלולרי שמולנו ומושך את תשומת לבנו, זה נכון מול מרשמלו. וולטר מישל ז"ל אומר את מה שחז"ל אומרים ואת מה שפרשת בראשית אומרת: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". ושימו לב, כובש בלשון הווה. לא כבש, אלא כובש לאורך כל ימי חייו, כי זו משימת חיינו מול עצי הדעת השונים. לדעת שיש כן ויש לא.

ואגב, אחרי כל זה, מה הכי חשוב ללמד ילדים? מה לימודי הליבה הכי חשובים? איפוק. שליטה. סבלנות. דחיית סיפוקים. מכירים את שיר הילדים "סבלנות סבלנות, לא קונים בשום חנות"? (לא היה נעים לי לכתוב את זה על שקף מאחורי ולשים את זה בדף המקורות, אבל זה נכון)…

אז בסיס החטא הוא בחוסר היכולת להמתין, להתאפק. זו פרשנות אחת. עכשיו נתמקד בפרשנות השנייה שלנו להערב, לפיה עיקר הבעיה כאן הוא – חוסר הכרת תודה. אם נמשיך ונקרא את הפסוקים נגלה שיש פה כפירה בטובה:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אלוקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אלוקים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אלוקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּההֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

הפסיכולוגית ד"ר מרים כהן-אבנרי כותבת מאמר שלם על הנקודה הזו: "האישה אשר נתתה עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". וכך היא מתחילה:

בדיחה עממית מספרת על גבר אשר שכב בבית החולים נתון בתרדמת במשך כחודשיים. לאורך תקופה זו ישבה אשתו לצד מיטתו במסירות אין קץ, והתפללה שיקיץ. לבסוף הוא התעורר ואמר לה בהתרגשות: "היית לצדי כל הזמן. כשפיטרו אותי היית שם לתמוך בי. כשהעסק שהקמתי פשט רגל נשארת לצדי לחזק אותי. כשירו בי נשארת לצד מיטתי כל הלילות. כשהפסדנו את הבית עדיין המשכת להאמין בי. כשחליתי לא הפסקת לרגע לאהוב ולקוות שאחלים…". האישה מתרגשת ודומעת קלות מהכרת התודה של אהובה. "את יודעת מה אני חושב?" ממשיך הגבר, "אני חושב שאת מביאה לי מזל רע!".

כלומר, כפיות תודה היא תופעה נפוצה ומוכרת. זו אינה המצאה מודרנית, אלא נטייה הטבועה בלב האדם משחר ימי האנושות. אם היינו שמחים במה שיש לנו כפי שאנו עצובים במה שאין לנו, כנראה היינו הרבה יותר מאושרים. האדם הראשון, שלא היה בן-אנוש מן השורה אלא "אדם עליון" ומופלא במיוחד, כשל בחטא כפיות התודה. תראו מה רש"י אומר על הפסוק הבא:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

רש"י: כאן כפר בטובה.

תשובת האדם הראשון לשאלת בוראו מעוררת תמיהה. האדם נשאל שאלה ישירה: האם אכלת מן הפרי האסור? ותשובתו הייתה: "האִשָה אֲשֶׁר נָתַתָה עִמָדִי – הִוא נָתְנָה לִי". מה פשר תשובה זו? כיוון שהאדם הראשון הוא "אבטיפוס" לדמות צאצאיו, תשובתו מסמלת קול אותנטי המהדהד בנפש האנושית. מה החטא הגדול יותר, האכילה או ההתנערות מהחטא? בואו נדמיין שהיה אומר: סליחה, אכלתי, טעיתי. מה היה קורה אז? אנחנו לא יודעים. אבל חטא עץ הדעת קשור באופן עמוק לכפיות הטובה.

אז איך מתקנים? שימו לב שהתורה וההלכה נותנות לנו שפע של כלים ליצירת שגרת חיים של הכרת תודה למן רגע היקיצה ועד רגע ההליכה לישון. מעגל החיים היהודי הוא מעגל תודה יהודי, הוא מקיף אותנו בהוראות תרגול יומיומיות של סגנון חיים מוקיר תודה.

זה מתחיל במילה הראשונה שיהודי צריך לומר מדי בוקר כשהוא קם – מודה (אחרת המילה הראשונה הייתה אני…). הנה ההסבר:

"ומיד כשיעור משנתו יזכור חסדי ה' יתברך שמו אשר עשה עמו, שהחזיר לו את נשמתו אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד עבודתו יתברך שמו בכל יכולתובכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך שמו על זאת. ובעודו על משכבו יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". (קיצור שולחן ערוך)

כלומר, אם חשבתם שאתם לא מתעסקים בחטא עץ הדעת, מתברר שכל בוקר בשניות הראשונות שבהן קמים – מתקנים את חטא עץ הדעת. על זה נאמר עוד:

"כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממיטתו יילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת" (צוואת הבעל שם טוב, סעיף כה)

ותכלס, הרי אפשר ליצור נתק מוחלט בין מלמול השפתיים לבין המחשבה הראשונה האמיתית… להגיד "מודה אני" אבל בלי שזו תהיה גם המחשבה הראשונה, אלא רק הדיבור.

וגם אחר כך, ברכות השחר הן רצף הודאות, תודות, על כל הדברים ה"מובנים מאליהם" לכאורה (ראיה, חופש תנועה, בגד ללבוש, כוח לפעול, היותנו בני חורין), ובכל צומת לאורך החיים: באכילה ובשתייה, לנוכח מראות הטבע ועוד. אנחנו מודים לא רק עבור הזולת או עבור אלוקים, אלא עבור הנפש שלנו, זה חינוך עצמי לשלימות נפשית. אנשים גדולים מאוד כותבים שהאדם צריך למצוא דרך לתרגל הכרת טובה – לכתוב, לערוך ביקורי תודה, לתת מתנות תודה. כמו כן צריך לזהות כפיות תודה אצלנו, לחפש את החוליה החלשה בתוכנו שמונעת מאיתנו להוקיר תודה.

הרב אביגדור נבנצל ממש מציג קטגוריות לאי הכרת תודה, ואפשר לבדוק את עצמנו. הנה משפטים שלדבריו אנחנו אומרים לעצמנו בהקשר הזה: אדם זה אכן עזר לי מאוד אבל קיבל תשלום על כך / זה נכון שהוא עזר לי אבל המאמץ לא היה גדול / הוא ניסה לעזור לי אבל לא הועיל הרבה והייתי מסתדר גם בלעדיו / נכון שהוא עזר לי אבל בלי המאמץ שלי זה לא היה מועיל / הוא פעל למען עצמו ו"על הדרך" עזר לי תוך כדי, למרות שהוא עזר לי המון / זה לא משתווה למה שאני עשיתי עבורו בעבר, ועוד.

כך שדיברנו על שני דברים בסיסיים – איפוק והכרת תודה, אבל אנחנו רואים שככל שנעמיק בהם, נגלה שאלה המשימות הגדולות שעומדות לפנינו.

לאן עכשיו?

שאלנו למה דווקא עכשיו, שאלנו מה החטא, אבל לא נסיים באווירה כזו. לאן עכשיו? מה הלאה? שימו לב למשפט הנפלא של ה"שפת אמת":

"וישלחו ה' מגן עדן – הוא לשון שליחות".

זה לא רק משבר, זו שליחות. לכאורה זו רק טרגדיה, יציר כפיו של הבורא נפל ונכשל והרס וקלקל, והבריאה כולה התקלקלה, אבל יש פה גם שליחות. וישלחהו – זו לשון שליחות, אומר השפת אמת. שליחת האדם מגן עדן אינה נקמה אלא תיקון, שולחים אותו לפייס את המציאות כולה, למצוא בכל מעשה ובכל דבר בעולם נקודה פנימית, למצוא את גן העדן שמסתתר שם. זו לא נקמה והתעללות באדם הראשון ובכל בני האדם, זה לא עונש, זו שליחות של תיקון. אנחנו מקבלים מהתורה כלים כדי להתחיל להפוך את העולם לגן עדן. וגן עדן זה אומר גן עדן עדינות. במילים אחרות – לעדן את המציאות. צריך להחזיר את העולם לגן עדן. איך? יש לנו תרי"ג דרכים לכך. איך אוכלים ואיך מדברים ואיך חיים כזוג ואיך מתייחסים לכסף ולעני ולעשיר ולצדקה ואיך מתייחסים לפרט ולכלל ולילד ולזקן וליתום ולאלמנה מיום הלידה עד יותר המיתה.

עדיין יש לנו עבודה רבה, זה לא פשוט, אבל למדנו על שני כלים חשובים מאוד כדי לתקן ולעדן את העולם – איפוק והכרת תודה. התורה מלמדת אותנו את זה על כל צעד ושעל.

אני מאחלת לנו להתחיל מבראשית, וללמוד את לקחיה של פרשת בראשית, וניפגש ב"ה בשבוע הבא בפרשת נוח. שנה טובה!

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *