בזמן האחרון אחרי כל התרגשות אמיתית שלי ממפגש עם אדם, עם טקסט, עם פיסת טבע אחרי הגשם – אני ישר מזלזלת בעצמי. איזו מן בת אדם נהייתי? בטוח יש משהו יותר חשוב לעשות עכשיו. משהו שדחוף יותר לחשוב עליו, לכתוב עליו, לכעוס עליו. התחושה הטובה שהתפשטה בי רגע קודם נעלמת כלא היתה. מבוישת. אין לה מקום. במקומה תופסת את ההגה הציניות המוכרת, זאת שהיתה פעם נכס מקצועי, שגורמת לי להסתכל על העולם מבחוץ – חומת מגן שהודפת כל אפשרות להשתתפות שמחה בחיים. סיכה בבלון.
בדיוק כפי שמוסבר במסילת ישרים: ״כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו, מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל.״
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
רבי נחמן כותב שבני ישראל לא שמעו אל מי שבא לבשר להם על גאולתם הקרבה כי היו קטני אמנה. כנראה שבעומק השיעבוד קשה לתת הזדמנות למשהו טוב. קשה להאמין גם בעצמך.
אחד האויבים הגדולים של האמונה הוא הציניות. הלגלוג, ההקטנה, הלעג לכל מה שזז. אם האמונה היא כוח צומח, כוח מגדל, כמו שכותב רבי נחמן, הרי שציניות היא כוח חונק. עד כדי כך גדולה השפעתו, שהמדרש אומר ״אִם נִכְנַס דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה לַלֵּב יָצָא כְּנֶגְדּוֹ דָּבָר שֶׁל לֵיצָנוּת. נִכְנַס לַלֵּב דָּבָר שֶׁל לֵיצָנוּת – יָצָא כְּנֶגְדּוֹ דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה.״
אפילו בזמן שאני כותבת את הדברים האלה יש בתוכי קול שאומר – בשביל מה בעצם? אולי לא? אולי אין טעם יותר להשמיע משהו בעולם כל כך רווי מילים. ומי אני בכלל שאכתוב? רק כי הלב שלי משווע לדיבורים של אמת? מה זאת השפה הרוחנית הזאת? את עושה דבר מגוחך! והנה שוב הסיכה בבלון.
״כמו ששורש כל דבר טוב הוא האמונה״, מסביר ר׳ צדוק הכהן מלובלין, ״כך שורש כל דבר רע הוא ליצנות, שהוא היפך האמונה שהוא מתלוצץ מכל דבר״.
אבל אחרי תקופה ארוכה שלא פרסמתי משהו לשבת, הפעם אני מתעקשת. אולי גם כהצהרת כוונות לעצמי. אני רוצה לחזור להיות חלק מהתנועה שחותרת תחת הציניות, שמבקשת למצוא דרכים להביס אותה, ולו לרגעים, כדי לזכות לחיות באמת. כדי לזכות לעשות ולתקן. ולשם כך נדרש גם לדבר אמונה, כמו שמלמד אותנו רבי נחמן: ״הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם, בִּבְחִינַת: אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי (תהלים פט). הַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה״.
אז הנה אני כאן שוב, מנמיכה קולות מחלישים. נותנת לדברים שמחיים את נפשי להתקיים גם מעבר לשיעור השבועי המשמח בבית המדרש בענווה (ב״ה!). מקשיבה ללב. מאמינה שאפשר להיגאל.
