1.
שבע ועשרה. ממהר במדרגות של האוזן בר, נכנס ומניח תיק וגיטרה. אומר שלום לחברים מ"ליבא" ומהנהן שלום שלום לעבר נקמת הטרקטור שעסוקים בבאלאנס על הבמה. חצי שעה ואני כבר שם. ממשש בנעליים את רצפת העץ. יא אללה, כמה שזה מרגיש טבעי. כאילו רק אתמול עוד הייתי כאן.
הדבר הראשון שאני עושה כשאני עולה על במה לבאלאנס הוא לגשת ולהתיישב ליד הפסנתר. אם יש פסנתר כמובן. עשר דקות לפחות של מדיטציה. אני מנגן מה שאני מנגן, אבל יותר ממנגן – אני מקשיב. הפסנתר הזה הולך לספר לי סיפור ארוך ומפורט על מצב הבמה, הדהוד, תחזוקה, והכי חשוב – על התדר הכללי של המקום והאנשים הערב. זה נשמע טיפה כמו שרלוק הולמס, אבל זה לגמרי להיפך. אני לא מתרכז בפרטים. אני מרפה מהם.
2.
שבע וחצי. באלאנס קצר. תיכף נכנס קהל. אנחנו נכנסים לזמן הקשבה. זמן הקשבה. מתחם הקשבה. כל מי שניגן אי פעם על במה מוגברת כבר יודע – בגלל המניפולציה החשמלית של ההגבר, כל סנטימטר על הבמה נשמע לגמרי אחרת. אתה מנסה כמוסיקאי לעשות דבר והיפוכו: הראשון – לקבל פידבק מספיק מובחן מהמוניטורים בשביל שתוכל להעריך ולדייק את הצליל שאתה מפיק והשני – להבין איך הצליל הכללי שלך ושל הקבוצה שלך עובד בחוץ – אצל הקהל.
לגבי העניין השני – מניסיון – זה אבוד. אין שום דרך אובייקטיבית ושום טעם להתיימר לדעת איך אתה נשמע בחוץ. גם ככה הסיפורים בראש על איך אני נראה, אם הם נהנים או סובלים או חושבים שאני חתיכת אידיוט – משתוללים בזעף. לכן, פעולת ההקשבה במהלך הופעה היא בראש ובראשונה פעולה אקטיבית של מחיקת מחשבות, סיפורים ופחדים. אם אתה וההרכב שלך מספיק מאומנים, כדאי גם למחוק את כל החזרות שעשיתם. הופעה היא לא חזרה טובה. הקהל משלם בכסף וזמן בשביל לשמוע אותך טרי ופועם. וסהדי במרומים שהיו שנים שיכולתי לממן משאית פרטית של ערק איילות בשביל למחוק את כל הזבל הזה מהראש.
כל כך הרבה זבל רץ בהופעות, שמגיע הזמן שאתה שואל – מה טוב בזה לעזאזל? הופעות – מה טוב בזה? אני חושב שכל הטקס, הווליום, האדרנלין, התחרות, אהבת הקהל או נטישת הקהל, הם סיפור כיסוי או פיתיון מספיק מושך להזדמנות לאמן את פעולת ההקשבה. כי בכללי, הקשבה היא חדר שכמעט אף אחד לא ייכנס אליו מרצונו הטוב. אבל אחרי שנכנסת – אתה לא מבין איך בזבזת את חייך בחוץ. והעניין הזה תופס, בין אם אתה על הבמה מנסה בתוך כל הרעש והרוקנרול להקשיב לתדר שקובע את הערב, או בתוך הקהל, עוזב הכל, מוסר את התיק ואת סל המחשבות שלך בכניסה ומתמסר לצלילים שעוד מעט יהיו חלק ממך, למילים, למנגינות, למקצב ולקו המשמעות החמקמק שנישא על גביהם ועוד מעט יהפוך אותך מהאתה הקודם ל"אתה הבא".
3.
ההזדמנות להפוך מהאדם הקודם שהיית לאתה הבא על ידי פעולת ההקשבה נקראת לפעמים ביהודית או במקראית – מסירת הנפש. רש"י כותב בפירושו לפרשת "נשא", שהמשכן שישראל הקימו במדבר נקרא על שמו של משה למרות שהוא לא נגע בקרשים וביריעות כי "משה מסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר". כלומר, כשמשה רוצה ללמוד איך מקימים משכן, הוא ממש מוסר את הנפש – דיליט על כל מה שהוא משה. דיליט על הזכרונות, הדעות, הטעמים, הסיפורים, ופול פוקוס הקשבה.
קצת מזה קורה כשאני יושב על הפסנתר בבאלאנס ומקשיב לחדר ולתדר שהוא מייצר. קצת מזה מתרחש כשאתה שם אוזניות ושוכח מהעולם ומעצמך בשביל להיזכר במשהו הרבה יותר גדול ונעים – להיזכר באיך זה מרגיש כש"אין" אותך. את הכובד שלך. את משא התשוקות, הזכרונות, החובות וההקשרים שכובל אותך ואותי לסיפור הספציפי שאנחנו נושאים. כמובן שלא אנחנו משה ולא כל דבר שמקשיבים לו הוא דבר השכינה בהר סיני. אבל הבשורה בהקשבה הטוטאלית של משה בהר סיני שהיא בבחינת מסירת הנפש היא, שמעבר לעובדה שבכל פעם שאני מניח את עצמי בצד לרגע וקולט חומר חדש (וזה יכול להיות מתימטיקה, התדר של הבמה, או למה אהובתך עצובה הבוקר) – אני קצת מוליד דגם חדש ומשוכלל של עצמי.
ניתן בי כאדם הפוטנציאל להיות בהקשבה גמורה כמו משה ולהשתחרר מהכבלים של "עצמי" לגמרי. ולכן המשכן – שמקשר בין עליונים לתחתונים, בין היחיד הספציפי לאחד הכולל – נקרא על שמו של משה (משכן – משה כן – משה מכוון). ללמד על הפוטנציאל האינסופי של ההקשבה. ועל קפיצת המדרגה של מי שמוסר את נפשו עליה.
זיכרון מתוק וכבר טיפה רחוק הופעה של אלג'יר לפני 10 שנים. חברי האהוב, האדם הטוב והיפה גבריאל בלחסן, כבר לא מחזיק הופעה שלמה. עולה לשיר שניים ויורד לחדר האמנים. אחרי ההופעה על הבטון המתרוקן של הבארבי אנחנו מדברים על המרחק הקטן והקובע – לפעמים שלוש מדרגות ממש – בין מול הבמה למעל הבמה. " אתה יודע יוסי" גבריאל מטעים, "יש מציאות חדשה. החשיבות הולכת ועוברת מהמדבר למאזין. המאזין קובע".
