סיר הפסטה

ובתוך כל ההמולה אני שומעת קול קטן שאומר בהיסוס: "אמא, יש לי סוד שאני לא בטוחה שאני יכולה לספר לך"
סיר הפסטה

סיר הפסטה מבעבע ואני כמובן שוכחת אותו לדקות ארוכות. באמצע ניסיון לעזור בשיעורי הבית בחשבון לכיתה ג', בתרגיל שאני כבר לא זוכרת איך לפתור, אני נזכרת בו בבהלה וניגשת להוציא את הפסטה כשהיא כבר רכה מדי. מזל שילדיי אינם בררנים במידת העשייה ואל דנטה נשארת מנת חלקן של מסעדות.

הסיר הרותח בידיי, התינוק זוחל בין רגליי בסיטואציה סמי-מסוכנת, בני בן הארבע בועט במטבח בכדור – "פצצות" הוא קורא לזה – ובנס לא שובר את כל הבית, בתי מבקשת שאחתום על טופס השתתפות בטיול והטלפון מצלצל. ובתוך כל ההמולה הזאת אני שומעת קול קטן שאומר בהיסוס: "אמא, יש לי סוד שאני לא בטוחה שאני יכולה לספר לך".

כל האוויר נשאב מהחדר באחת, ויוצר ואקום של שקט שמצפצף באוזניים. הניצבים עומדים בפריז, כשכל אחד נעצר בפעולתו ואפילו הכדור עומד באוויר רגע לפני שהוא מנפץ איזה פמוט מזכוכית. רק הדהוד הקול הקטן עוד נשמע בחדר ודפיקות הלב שלי מתופפות בקצב מהיר כרעמים רחוקים לפני סערה, מעוררים בי קיפאון חרדתי.

כשהכדור לבסוף נוחת מילימטר מהפמוט, נשמע קול שאיבה ואחריו מגיעים רעשי הרקע הרגילים, המים הרותחים נשפכים למסננת והתינוק אוחז בי וכמעט מוריד לי את החצאית. כשאני סוף סוף מצליחה להגיב לוקחת אוויר ומנסה להישמע רגועה ועניינית: "מה אמרת אהובה?".

"כלום", נשמעת התשובה הכי מפחידה וסוגרת את הגולל על כל הפרשה.

למזלי, התחביב המועדף על אחותה הוא להציק בלי הכרה, ובאמת היא לא מאכזבת ובטון מלשני מקניטה אותה: "אני יודעת מה הסוד שלה, אמא".

"את לא תעיזי לספר", היא יורה כנגדה וגבותיה מכווצות באיום.

"אני כן", היא מחזירה לה בהתנשאות כשהכאפה המצלצלת לא מאחרת להגיע, לפני שמישהי מאיתנו מספיקה להגיב.

צרחות, יללות, שיניים, שערות, דחיפות ומה לא כשברקע התינוק צורח ואני יודעת היטב שעד שבעלי יגיע הביתה הכל יירגע, השקט יחזור והוא לא יבין מה היה כל כך קשה היום.

"אבא שבשמיים, אני צריכה אותך עכשיו", אני זועקת בשקט כשאני מבינה שאין לי שום סיכוי להשתלט על הסיטואציה הזאת לבד.

הבנות עוד בוכות כשאני מוזגת את הפסטה לצלחות הפלסטיק הכתומות ואנחנו מתיישבים לאכול. כשהבטן מתחילה להתמלא, האווירה נרגעת ואפשר לחזור לחטט בנסתר.

"אתן רוצות לספר לי במה מדובר?" אני מנסה מחדש.

"את תכעסי עלינו", היא עונה בחשש.

"אני מבטיחה להיות מתונה, מה העניין?" אני לוחצת.

כנראה שהביטחון שלי משפיע על בתי, או שאולי זה הסוכר שבמיץ הפטל, והיא מספרת על ילדה בהסעה לבית הספר שכבר כמה חודשים כל הילדות האחרות מתנכלות לה, ממציאות עליה שקרים לאחראית ופשוט ממררות את חייה. אני נחרדת בתחילה ואז מבינה שיש לי פה אוצר בידיים. השיחה שלנו פתוחה ונינוחה ואפילו הבנים הקטנים אינם מפריעים.

אני מנסה ליצור אצלה הזדהות עם הילדה הפגועה, ואחר כך מונה בפניהם את ההשלכות שיכולות לקרות בעקבות התנהגות כזאת. אני לא חוסכת מהן תיאורים ולא מרחמת עליהן. אני משתמשת בכל הארסנל שיש לי כדי לגרום להן להבין באמת מה הן עושות בכדי שזאת תהיה באמת הפעם האחרונה. כשאני מרגישה שהן מבינות לעומק את הבעייתיות שבסיטואציה על כל מורכבותה, אני מחזקת להן את הביטחון לפעול אחרת.

קשה להן. הלחץ החברתי גדול והן מפחדות שאם הן יתייצבו לצד הקורבן, הן יאבדו את חברותיהן. אני מדגישה את גודל המצווה ומבטיחה להן שאולי הן יאבדו חברה ליום יומיים אך ירוויחו שכר גדול מעבר למה שהן מצפות. השיחה מסתיימת בנימה אופטימית ואני מצפה בסקרנות לבאות. אני לא מסתפקת בשיחה עם הבנות ושולחת הודעת וואטסאפ לקבוצה של ההסעה, כשאני מיידעת את האמהות ומבקשת שידברו עם בנותיהן בעניין.

למחרת בדיוק בשלוש הן נכנסות בדלת עם חיוך גדול מרוח על פניהן. אני יודעת שהצלחנו. הגאווה והסיפוק שלהן מעצימה את אותה התחושה אצלי ואני יודעת שהצלנו נפש בישראל. אני מפנקת אותנו בגביע גלידה ושטף הדיבורים והסיפורים בשילוב עם המתוק שבפה מגביר את השמחה. הן הצליחו לעשות לובינג ולאט וביעילות גייסו לשורותיהן כמעט את כל הילדות. כמובן שנותרה עוד עקשנית אחת שאוהבת לשלוט ושונאת שאחרים אומרים לה איך להתנהג. היא היחידה שהעיבה על השמחה השלמה ועדיין נטעה ספק בליבותיהן.

"הודיה בחיים לא תהיה חברה שלי יותר", אמרה בכורתי בעצב ואני התערבתי איתה על צדק שתוך יום יומיים גם הנמרה הזאת תהפוך חברבורותיה. מאז אותו יום לא חזרה הפאודה להסעה. ובכן, פחות או יותר.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *