בעקבות שיבת ציון ותחיית השפה העברית, גם המונח עבודת אלילים ביצע קאמבק מרשים. מצד אל צד אנחנו מטיחים איש ברעהו את הביטוי הזה כהמחשה בוטה לאפסות הזולת. האח הגדול הוא "עבודת אלילים". תרבות הקמעות היא "עבודת אלילים". אסטרולוגיה, גימטריה, פוליטיקה, פופ, רבנות, כמעט כל תחום בחיינו מואשם בנגע הזה, שמוסכם על כולם שהוא רע וממאיר ומקובל על רובנו שהוא רובו ככולו נחלת הזולת בלבד.
על פי המסורת, אברהם, האב הגדול, היה המנתץ הראשון של הפסילים. לאביו תרח היתה חנות אופנתית כזו. יתרו הכהן המדייני המיוחס, תהה על כל אלילה ואליל עד שמצא את אפסותם כשפגש בתורת משה. משה עצמו פותח את שלב החזרה על המצוות שבספר דברים בציווי קטגורי להשמיד להכרית ולאבד כל זכר, שמץ או שם אלילות בכל רחבי הארץ המובטחת.
דברי ימי הבית הראשון יוכיחו שלא סתם משה פתח והשתדל והזהיר מהעבודה הזרה. ושפשוט אי אפשר היה להפטר מה'ברוך' האלילי הזה עד שאנשי כנסת גדולה גזרו עליו כליה וסוף פסוק כשביטלו באופן שרק יודעי ח"ן כמותם מסוגלים לו, את החשק והרצון לעבוד אלילים.
והנה אנחנו כאן, אלפי שנים אחרי, עומדים מול צוואת משה ומול הדיבר השני בעשרת הדיברות – לא תעשה לך פסל או מסכה…". מסביבנו דאעש ושותפיהם במסע החרבה ופצפוץ של כל מה שנראה להם עבודה זרה במונח המסורתי המוגשם של פסלים וצלמים. ואנחנו שואלים בצדק: האם ומהי הרלבנטיות של האיסור על האלילות? מהם הערכים היסודיים של עבודתם ואיך הם מתבטאים בזמננו? האם יש דבר כזה: אלילות מודרנית? ואם כן, האם, מתי ואיך אנחנו מצווים לעקור אותה?
אני לא חוקר היסטורי מוסמך. ויש לי רק שאלות לנדב. אבל אנסה למפות כאן כמה ערכים שמיוחסים לאלילות כנען והעולם העתיק ולבחון את הענפים המודרניים העכשוויים שלהם.
1.
הסגידה לכוח. ההערצה לאיתני הטבע בכלל – שמש, אדמה, רוח, אש, וגם לאנשים חזקים או כריזמטיים במיוחד. אפשר לומר שהפאשיזם בהתגלמויות השונות שלו הוא תולדה די ברורה של התכללות והתבטלות בפני השליט החזק – בין אם זה הר געש, או מצביא בבלי עם קבלות וטבע אכזרי במיוחד. מכירים את זה מעולם החי – הוא חזק, אני חלש, אז אני על הרצפה.
אבל זה קל מדי. שהרי אחת מהתופעות החזקות בעולם האלילי שהתורה מזהירה עליה הייתה הכישוף. כלומר היכולת להבין את הטבע העוצמתי ולהפעיל עליו מניפולציה או לשנות אותו באופן שישרת את צרכיי. במובן הזה, נדמה לפעמים שהמדע המערבי הטכנולוגי בשרות המעצמות, על כל הנזק הסביבתי הנורא שהוא מייצר, הולך והופך ליורש החוקי והגאה של מדעי הקוסמים, המעוננים והמכשפים.
ברור שהרפואה והרופא נמצאים בצד הטוב והנכון של הבום הטכנולוגי. אבל המשמעות האבסולוטית שאנחנו מעניקים למדידות המדעיות של גופנו ובריאותנו (מדידות שברור לכל בר דעת שבעוד 50 שנה תיחשבנה לחיוורות ומחוררות) מעמיסה לא פעם על הרופא את ההילה והשבט של אל מודרני שאפילו הוא לא התכוון לשאת. והבדיקות הרפואיות פלוס ההמתנה לתוצאות שלהן הפכו לסוג של חריצת גורל קוסמית.
ואפשר להניח כאן גם ענף אלילי קטן של עבדי האופנה. עובדי הרוב, שמבחינתם – מה שכולם חושבים – זה הכי טוב.
2.
עבודת המשאב. לכל אדם או חברה יש סט של משאבים: טבע, מחצבים, יופי, עורמה, עושר, חוכמה – שמאפשרים לנו לשרוד, אולי גם לשגשג. המצרים הקדמונים עבדו את הנילוס כי הנילוס היה חיים בשבילם. אומות דייגים סגדו לים. וכמובן שמשלב מסויים כולם העריכו מאוד את המתכות האצילות. נראה שבחברות המפותחות יותר, המשאב נתפס ונעבד כמייצג או מלאך של השפע הקוסמי האינסופי. ובכל מקרה – מביאים קורבנות לאל הגשם בשביל שיביא שנה מבורכת. מעריכים את מה שמביא לשגשוג ועושר. מכבדים את המשאב. כאן זה כבר קל וכמעט קל מדי לזהות את הממון וההון ואת כל תרבות הצבירה והצריכה כצאצא הישיר והבועט של אלילות הכסף והזהב. כל מי שאומר שאם רק היה לי כסף הייתי יכול כך וכך ושכל הבעייה זה הכסף, נכנס לחדר הבעייתי הזה.
3.
הסמל. עבודת הכוח המדמה.נפוץ גם במזרח הרחוק. אני לא באמת עובד את הצלם עצמו אלא מנסה להתחבר דרכו אל הכוח הרוחני, התרבותי או החברתי שהוא מגלם. בין אם מדובר באיתן טבע, ערך מופשט, או איכויות נחשקות שאני מזהה בעצמי או בחברה שלי. הסמל מגשים את התודעה הגבוהה יותר ואני מקווה להגיע אליה באמצעותו.
ובהקשר של ימינו – קמיעות, תקשורת המונים, פרסומות, אייקונים וכל מה שהוא רק בכאילו ושאנחנו מקבלים ומבינים שזה רק בכאילו אבל מקווים שהכאילו הזה הוא כרטיס קל לאיכות או למעמד שאנחנו מקווים להשיג. זה יכול להיות העובדה שהתחלתי לעשן כי ראיתי את כל האנשים שהערצתי עם סיגריה שמוטה בזווית הפה, או גם ההפך: "קח פרי ותהיה לי בריא".
4.
ואחרי כל ההקבלות והגרסאות בנות זמננו שמצאנו לעבודת האלילים ולאור הדברים הקשים שמשה מצווה בפרשה על הכרתת העבודה ועובדיה, אנחנו יכולים להודות בצדק שאם זה באמת ככה – כולנו מתים. מי לא החשיב פעם כסף, עשה משהו כי כולם עושים, מצא את עצמו דרך פוסטר או סיגריה או הזיע מפחד לפני בדיקה רפואית.
ואולי לכן מסייג משה בפרשת ראה את המסר הקטגורי של הכרתת עובדי האלילים בהסבר לכאורה מיותר: "…כי את כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ישרפו באש לאלוהיהם". כמו לומר – מי שהלך בדרכי האלילים, על כל השיגעון הזה של הכוח ושל המניפולציה והאגואיזם עד שנפל למצב שהוא מתנכר ומשליך אפילו את הילד שלו לאש בשביל שיהיה לו יותר טוב – זה כבר מצב שצריך לקום ולהשמיד ולכלות. עד לשם – עדיין אפשר לעשות תשובה ולהשתחרר מהאלילות, אפילו החדשה, ולהתחיל לחיות.
5.
איך משתחררים? הנה משהו יפה ששמעתי מאבי, הגבאי היקר של בית הכנסת סקרנביץ, ושמסכם יפה את ארבעת הסעיפים שלמעלה: "עבודת האלילים הקדומה, כמו הענפים החדשים שלה, היא סוג של הפעלת מניפולציה על המציאות על מנת שהמציאות תחייך אליך. אבל יש גם דרך אחרת. אתה יכול לגדול כאדם. אתה יכול להבין את הבריאה. אתה יכול להדבק בבורא ולהיות חלק ממנו. משה תבע – שפר את עצמך. במקום לעשות מניפולציה על הבורא ושלוחיו על מנת שישפר את המצב שלך, אתה יכול לשפר את עצמך".
