מדי פעם, אפשר לשמוע אנשים קובלים על התפקיד שממלאים מוסדות וארגוני צדקה בחיינו, בשעה שזהו תפקידן של המדינה ושל מערכות הסעד שבה. יש תשובות רבות לשאלה הזו, עובדתיות ופילוסופיות, אבל מה שחשוב הוא לא התשובה – אלא מאין באה השאלה.
בתורה, ובעיקר בפרק ט"ו בספר דברים – המופיע בפרשת "ראה" שנקראה בשבת האחרונה בבתי הכנסת, אפשר להבחין בלשון כפולה בכל פעם שמדובר על צדקה: "נתון תיתן לו", "פתח תפתח את ידך". רש"י אומר על זה: אפילו כמה פעמים. אולי זו היתה תחזית מוקדמת לתירוץ "תרמתי במשרד". אבל בעומק הדברים, ישנה כאן הבנה פנימית עמוקה של התורה את נפש האדם. הבנה שבכל מקום שבו הלב נכמר ברחמים, ישנה גם נקודה פנימית שפועלת באופן הפוך ומכווצת אותנו אל קמצנות.
סדר היום היהודי נפתח בנתינת צדקה – עוד לפני תפילת הבוקר. הצדקה פותחת לנו את הפתח להיות אנשים ששמים לב לאנשים אחרים, שחושבים על הזולת ובעיקר – אנשים שנותנים. זהו כלי עיקרי בקיום מצוותו של הבורא בעולם וזוהי המהות שלנו כבני אדם. מהות שגם אם עוד לא השגנו, אליה אנחנו שואפים.
