לסטות מן המסלול

הדברים הכי מעניינים קורים כשאתה סוטה מן המסלול המוכר. ולמרות זאת, תפקידם הוא להחזיר אותך למסלול - רק עירני ומתפלא יותר
לסטות מן המסלול

החוק החשוב ביותר בשיטוט, שהוא לב ליבו של המסע, הוא להרשות לעצמך לסטות מהדרך. כמובן, מה שנכון למסע נכון כפל כפליים לשגרה, ליום-יום. את הרגעים העזים ביותר, המטלטלים, הלא מפוענחים, רגעים שבדיעבד הם אלו שנצרבים בך מהמסע אתה עובר כשאתה פונה בפנייה הלא נכונה, הולך הצידה בלי לדעת לאן, מוצא את עצמך טועה ומתבלבל, מגלה בתי תפילה לא מוכרים, חצרות בהן משחקים ילדים, חנות ספרים עזובה, פתח של בית ספר, קיר ועליו ציורי גרפיטי מרהיבים. למה? כי הרחוב הראשי הוא מקום מוגן, כי אנחנו הולכים בו אחרי שקראנו את מדריך הטיולים ושאלנו אנשים ואנחנו יודעים מה יש בו, העין מוכנה והצילומים שראינו מרגיעים אותנו.

אחת הפעמים הראשונות בהם סטיתי הייתה בירושלים, מעט אחרי התיכון, רגע לפני שלבשתי על גופי את המדים וחיי השתנו. צעדתי לכיוון הכותל המערבי. המסלול מוכר – הירידה ממרכז העיר לעבר שער יפו, מוכרי הבייגלה והמלונות הראשונים, השוק הערבי, שלל הצבעים בתוכו – צעיפים וכלי זהב וכסף, תכשיטים ושטיחים – אבל גם החרדה, הגוף שנדרך מול הערבית, העיניים שממהרות יותר. ירדתי את הרחוב הצר, מתכוון לפנות ימינה ומיד שוב ימינה לעבר הכותל. עשיתי את המסלול הזה לא פעם ולא פעמיים – חניך נאמן של הציבור הדתי-לאומי, הכרתי את הדרך, ידעתי מה צפוי לי, כלומר, מלבד אותה חרדה קלה הייתי מנומנם, משועמם כמעט, הבטתי על החנויות ועל המוכרים במהירות, בלי עניין מיוחד כשלפתע הכה בי משהו, מחשבה חדרה אלי, שמועה רחוקה הרימה את ראשה: נזכרתי שכאן היכן שהוא נמצא נתיב הייסורים וכנסיית הקבר.

מהיכן הגיע אלי המחשבה הזאת? אינני יודע, כפי שפעמים רבות אנחנו לא יודעים. אתה שומע משהו, רואה משהו: זה חודר פנימה כמו גרעין וממתין לזמן הנכון בכדי לעלות על פני השטח, בדרך כלל, מבלי שאתה מודע. עמדתי לרגע מול הפנייה שמאלה, עצרתי, שאלתי מישהו, התלבטתי לרגע ואז פניתי. עברתי את מוכר התפוזים ואת הגינה הקטנה, נכנסתי פנימה בין המבנים – הרחבה הקטנה נגלית והפתח הקטן. זה הכל? אמרתי לעצמי וכמעט המשכתי לעבר מונומנט האבן הכביר של הכותל המערבי ובכל זאת, ירדתי את המדרגות.

סטייה כמו לוחשת לך – אל תהיה כל כך בטוח, אל תניף את הדגלים הללו גבוה מדי, שמור על צניעות, שמור על לב ליבה של האמונה: שאי אפשר לדעת את הכל ואי אפשר לתת הסבר לכל 

מה קורה כשאנחנו נכנסים למקום שבו יש שפה אחרת, מוזיקה אחרת, ציורים אחרים, ריח אחר? מה קורה לחסיד שנכנס לבית כנסת ליטאי, מה קורה לבן העדה החרדית כשהוא נכנס למניין קרליבך, מה קורה לנו כשאנחנו מגיעים לוראנסי, העיר הקדושה להינדואיזם, מה קורה מול העשן והקטורת והאש והטקסים, מה קורה כשאתה מסיים לעלות בעלייה המפרכת למאצ'ו פיצ'ו ומוצא את עצמך במקדש הכוהנות, מול ההרים העצומים, מול התחושה שאתה ממש בקו השמיים, ואולי אפילו אחרי הקו ופנימה? העולם מתערער, משהו בך הופך לא בטוח ופרוץ, אתה מנסה להתרגל ואז מבין שצריך לתת לזה להקיף אותך, ללמד אותך את השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד: מה רבו המעשים ומה רבו המקומות ומה רבו הלשונות ובכמה דרכים פונים אל האל ובכמה דרכים אנחנו מנסים לפענח את תעלומת הקיום, קיום נסתר, עצום מדי, גדול מתפיסתנו.

זה מה שקרה לי מול מבנה הקבר שסביבו עמד תור מאמינים, מול הכוכים הרבים שמקיפים את המערה הטחובה, מול ריח הקטורת ומול ריח השמן. מול הסלע שאליו רכנו המאמינים ונגעו בו עם החולצות והפנים. הסתובבתי כמה דקות בתוך החלל המוצל, מנסה לפענח ואז נותן לעצמי להיות, התבוננתי על השפה האחרת בסקרנות וריחוק.

הסטייה מן הדרך מחזירה אותך אל הדרך. הסטייה איננה יכול להיות הקיום כולו, מכיוון שהיא נעדרת מטרה, מחוז חפץ, מסורת, המשכיות. אבל הסטייה היא הדרך היחידה לגרום לדרך להפוך עירנית, הדרך היחידה לגרום לך לבחור בנתיב שבו אתה הולך, להיות מודע. יש לי ויכוח  עם התפיסה היהודית האוסרת על ביקור בכנסיות ובבתי תפילה אחרים. לא מכיוון שאני חושב שאת התפילה של בית הכנסת יכול להחליף בית תפילה אחר, לא בשם הפלורליזם והגיוון, לא בשביל הפתיחות כשלעצמה אלא מכיוון שביקורים כאלו מעצימים את נוכחות הרוח בתוכנו. הברכה "מה רבו מעשיך ה'" אינה נעצרת בגבולות המדומיינים שאנחנו מציבים. הברכה הזאת נודדת על פני מדבריות והרים, על פני ערים וכפרים, מפלים עצומים ומיני חיות והיא נודדת גם על הטקסים השונים ועל התפילות, היא נודדת על פני החיפוש אחרי מענה ואחרי הסבר, חיפוש אשר אינו עוצר בגבולות ואינו נתון לאדם אחד ולא לרעהו.

וזו כוחה של הסטייה מן הדרך: היא מאלצת אותך להכיר בכך שאתה מוגבל לפני שאתה חוזר לדרך הסלולה שלך. שמה שאתה מכיר הוא רק חלק. הסטייה כמו לוחשת לך – אל תהיה כל כך בטוח, אל תניף את הדגלים הללו גבוה מדי, שמור על צניעות, שמור על לב ליבה של האמונה: שאי אפשר לדעת את הכל ואי אפשר לתת הסבר לכל. אי אפשר להציב שלט על כל מראה וכל אדם וכל חפץ. הסטייה מבקשת ממך להישאר מהורהר, חושב, עירני, מתפלא. אין לך דבר יהודי מזה.

בצילום: סמטאות העיר העתיקה בירושלים והרובע היהודי, תחילת המאה ה-20. צילום ב-Public Domain

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *