דאגה מכוונת

כדי לפנות מקום בתודעה לדאגות החשובות באמת, צריך לטאטא החוצה מטרדים של זמן ומקום. זה נכון אישית וזה חשוב גם ציבורית
דאגה מכוונת
1.

יום ששי לפני הצהרים. יצאתי יחף לגינת העץ המלבלבת, השארתי את הלפ טופ על שולחן הכתיבה שמתחת לעץ, שבואו נניח שהוא עץ דובדבן, וחזרתי לדירה להביא קפה, חומש ומשקפיים. אני לא אמור לדאוג שמישהו יכנס לחצר ויפלח לי את המחשב הנייד. האווירה כאן בשכונה הדנית השלווה ואנגדה שבפרברי קופנהאגן היא, שאני לא אמור לדאוג.

ברור שזה לא נכון. שהרי גם אם הסטטיסטיקה לטובת השכונה, אני עלול ליפול באחד מתוך שבע מאות ושלושים אלף מקרים שאדם השאיר את הלפ טופ הבינוני שלו חסר הגנה על שולחן בגינה ומישהו עבר וחמד וסחב לו אותו וברח והתאכזב לגלות שזה בעברית ועוד ווינדוס 8. במקרה הזה לכם אין מאמר ולי יש עוד שעתיים שלוש להסתובב בכריסטיאניה החופשית לפני שבת.

אבל התחושה כאן היא שאין לי מה לדאוג. וזו תחושת חופש משכרת שאין כמותה. ואתם יודעים שלא משנה אם אתם בשכונה ירוקה ושלווה במערב קופנהאגן או על חוף בקופנגן, בזולה בסיני או בבית הכנסת הטוב סקרנביץ ברחוב העבודה בתל אביב – הקונספט המנצח שחבוי מאחורי הקלעים של החוויה הוא ש"אין לי כאן ועכשיו מה לדאוג". או לפחות ש"יש לי מספיק מקום בתודעה בשביל לדאוג על מה שבאמת אני רוצה וצריך לדאוג בשבילו": מהם החיים שקבלתי, איך אני מתנהל בהם, את מה אני אוהב, את מה אני כבר לא. מהו הסוד שפועם בתוכי ועוד ועוד. ובעצם דממה.

2.

אבל גנב קטן אחד. פקיד חסר מצפון. רכבת תחתית שלא מתוחזקת נכון או שיטה דיגיטלית חדשה ומגושמת לניקוב כרטיס נסיעה – וחזרנו את כל הדרך מצרימה אל ארץ הדאגות המיותרות. למשל, איך לעזאזל מתעסקים עם כרטיס הרב קו הכחלחל והאטום הזה כשכולם מדברים כאן דנית וכשאפילו המפקחת האדיבה ברכבת בכבודה ובעצמה שולחת אותך ליו טיוב בשביל לראות ולפצח את השיטה שאין תייר שטרם נפל בה.

והרי כולנו תיירים כאן על כדור הארץ. ויהיו שיאמרו שהדרך היחידה להשיל את הכובד המיותר של הדאגה היא להיות תמיד תייר. גם בעיר שלך. אפילו ברחוב שלך. או לפחות ליצור תנאים של "תייר". מרחבים שבהם אתה חסר נכסים וחסר דאגה מהזולת ואפילו מעצמך. "לא תטע לך אשרה, כל עץ, אצל מזבח השם אלקיך אשר תעשה לך", מצווה משה בפרשת שופטים. ורש"י מפרש: אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית. תשאירו את הר הבית מרחב נקי מנטיעה.

מה יותר יפה מנטיעה? אבל נטעת, נקשרת. נקשרת, דאגת. והר הבית, או אם תרצו, כל מקום שהוא בבחינת מזבח, כלומר, מקום שבו אני רוצה לדאוג על עצמי באמת, אני חייב לשמור אותו נקי מדאגות המקום הזמן.

אבל זה בהר הבית. או בהר הבית שבלב. השאלה היא איך מנקים את המקום והזמן הציבורי. והתשובה שמשה מציע בפרשת שופטים היא: שופטים ושוטרים.

3.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך…" משה רגיש לעניין. לפני ארבעים שנה הוא ירד גדוש באינפורמציה מהר סיני וישב לבדו לשפוט את העם. משה ראה תיקון עולם. יתרו, החותן של משה, ראה מהצד איך אנשים עומדים בתור כל היום בשביל להיכנס ולראות שופט. ואיך אפילו אדם כמשה, עם כל הרוח וקרני ההוד, לא יכול ולא צריך להוות את השיטה אלא לנסח אותה.

שיטת השופטים שהציע יתרו, הבירוקרטיה השיפוטית הראשונה, הגיעה עד כדי שופט אחד לכל עשרה אנשים. שזה כמעט קומי, אם לא היינו יורדים לעומק הדברים. ולעומקו של הרעיון המשפטי. שמצדו האחד, הטוטאלי, הכתוב מצווה: צדק צדק תרדוף. לא תטה משפט. לא תכיר פנים. לא תקח שוחד. ועוד ועוד תביעות לדין חסר משוא פנים ודין פרוטה כדין מאה ועד לחוט השערה. כלומר, שמשפט האמת עצמו יש לו ערך קוסמי שהוא מעבר להסתדרות שבין בני אדם.

אבל מהצד שני – בעומק המשפט ובעומק האדם – אנחנו לא רוצים בית משפט ותובע וסנגור וגלימות וקלדנית אלא אנשים שרוצים ומסוגלים להגיע לידי פשרה ואדם נבון כאהרון שיודע להוביל אותם לאיזון נכון. ולכן לאחר שמשה מזהיר לאורך הפרשה ולרוחבה על המשפט והצדק וההיררכיה השיפוטית ומעמיד אותה מעל הפוליטית (המלך), הוא יאתגר בפרשה הבאה – כי תצא – את כל הבניין ויצווה "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט". כלומר: רוצים לריב? הקמתי לכם בית משפט. אבל בשביל מה לכם לריב?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *