כל טייל יודע, שלשרוד נסיעות אוטובוס של עשר שעות בדרום אמריקה או במזרח אפשר רק עם פלייליסט משובח באוזניים. הנסיעות הללו, הן בעצם מיקרוקוסמוס של נסיעה גדולה יותר: נסיעה לאורך חודשים, שנים ועשורים. קטעים מוזיקליים אוגרים בתוכם רגעים בחיים. שיר יכול להחזיר אותך לגיל חמש, לאהבה ראשונה או לרגע ראשון של בגרות רוחנית. לרגע ראשון שבו חווית תפילה, רגע ראשון של שאלה לגבי פשר הדברים, רגע ראשון של בלבול שמגיע מהדמות הרוחנית שלך שלפתע התעוררה.
עכשיו, כשאני עומד לפני מסע ארוך, חשבתי לעצמי מה המוזיקה שמחזירה אותי לעצמי, שפותחת אותי, שמאפשרת לי להתקרב אל אותה דמות פנימית. יותר מכל אחד אחר, חשבתי לעצמי, מי שמלווה אותי, מי שמחזיר אלי את השינויים שעוברים עליי הוא אביתר בנאי, ואולי לא רק אלי. את ההתחלה של אביתר פספסתי, כלומר, כשהוא היה אדם צעיר בתל אביב, נהדף הלוך וחזור ממערכות יחסים, עומד באותו רגע של יציאה מהבית, יציאה שמביא עמה דין וחשבון נוקב, צורב, לפעמים זועם. אני הייתי אז נער צעיר בישיבה תיכונית בירושלים. לא ידעתי על מה הוא מדבר. יותר מזה, השיגעון שהיה מונח במרכז האלבום, השיגעון והמאבק באותו שיגעון, השפיות, המלחמה על השפיות – לא הייתי יכול להרשות לעצמי שדבר כזה ילווה אותי, לא אז. כשנהדפתי מהישיבה, גורשתי – או נכון יותר גירשתי את עצמי, מהגן הבטוח והמוגן שהייתי בו, יצאתי לדרך, ואביתר היה כבר בעיצומה של הדרך.
גם בצבא, כששוב הגיע אלי אותו אלבום, לא יכולתי להרשות לעצמי להקשיב לו. לא יכולתי להרשות לדמות הפנימית שלי, הרוחנית, להיות חשופה, לעלות על פני השטח, לבוא במגע עם העולם. דחקתי אותה עוד ועוד פנימה, עמוק יותר ויותר, אותו אביתר שהיה באלבום הראשון – חשוף, כנה, נותר ער בלילה ומונה את כל ההאשמות – היה מסוכן ללוחם שהייתי. זה שהיה לו קר תמיד, שמשהו אפור הקיף אותו, שעמד מאחורי קוביות בטון או מצא את עצמו יושב ברכב צבאי בדרך למעצר. הלוחם הזה ידע שהקול הזה הולך ומתקומם בתוכו, הקול החורך והער של הגילוי העצמי, והפחד מאותו גילוי. היסודות של רכבת ההרים הרגשית של גיל עשרים. הוא ידע שזה עומד לבוא, בעוצמה, אבל עוד לא, עוד לא, הוא הגן על עצמו מפני עצמו.
ואז התחלתי לנדוד, והכול התפרץ. ככה הגעתי ישר אל האלבום השני של אביתר, הייתי בטיול והקשבתי ל" שיר טיול". הייתי כאוטי, חסר אחיזה, אלקטרוני. רקדתי בברזיל ובגואה במסיבות טרנס. יהדות, הינדואיזם ובודהיזם התערבבו בתוכי בלי מחיצות, רציתי הכל ומיד אבל לא ידעתי איך לנסח שום דבר, איך לתקשר. הדמות הרוחנית התעוררה בתוכי, היא ביקשה משהו אבל הקול שלה היה שבור, פרגמנטרי, מוקף בביטים מהירים, לא רק של המסיבות אלא של העולם שהתקיף בכל כוחו, התקיף עם חופש, עם שפות חדשות, עם הידיעה שיש תמיד עוד משהו, עוד גוף, עוד מקום, עוד נוף, עוד תפיסת עולם, עוד צורה של תפילה, של בית תפילה, עוד ריקוד.
וכזה היה עבורי גם " שיר טיול" של אביתר. לא סתם היו שם הרב קוק וא"ד גורדון על העטיפה, לא סתם הפנים שלהם דומות כל כך, כי הפנים של הקיום הרוחני והארצי, של התפילה והטיפוס על הרים, של הכתיבה והריקוד במסיבות היו אותם פנים. אביתר, שהיה במזרח כמה שנים לפניי ואז חזר והתבודד במצפה רמון כדי לעשות את האלבום, העניק לי את הצלילים של אותה תקופה , צלילים חסרי נרטיב פנימי יציב, נעים במהירות מקצה לקצה, מלאים בדימויים הזויים, לפעמים אפילו מסויטים: האווירה המדויקת של השנים הראשונות בחיפוש הרוחני.
כן, צריך לשים את הדברים על השולחן. כשאנחנו יוצאים לדרך, מנסים להתרגל לאותה דמות פנימית, לאותו אחד ששואל שאלות, נע בחוסר נחת במוכר, בטוח שיש משהו שלם יותר , שיש הסבר – באותם ימים אנחנו בדרך כלל מבולבלים, קרועים ממקום אחד ועוד לא קרובים כלל למקום אחר. המקום שבו אנחנו עומדים באותן שנים, מחוץ לבית אחד ובכמיהה להתגלות של בית אחר, אלו השנים היקרות ביותר. השנים בהן הסערה וההתפרצות מעניקים לקיום ברק, אור חזק וחריף נפתח מסביב לחפצים, לספרים, לאנשים סביבנו. נכון, הייאוש מגיח באותן שנים במהירות, ייאוש הנגרר מאחורינו כפחיות מרעישות, נכון, הנפילות הן לתהום עמוקה ופעורה אבל העולם נגלה במלוא עוצמתו.
ואז הגיע "עומד על נייר". אני זוכר בבהירות את הרגע שבו שמעתי את האלבום לראשונה, נכון יותר, היכן שמעתי את השיר "תחרות כלבים" מתוכו. הייתי בגואה, בכפר שנקרא ארמבול. הייתי שם כבר חודשים, ושנה וחצי בהודו. התגוררתי על החוף, מול המים. באותו בוקר הייתה מסיבת טרנס על החוף, ליד אגם המים המתוקים. חבורה של יפנים נמרצים וחייכנים ארגנו את המסיבה. הם הכינו דמויות צבעוניות ותלו אותן באוויר, הביאו עמדת די ג'יי ורמקולים. רקדנו מחצות הלילה, ממתינים לבוקר ולאור ישטוף את החוף והמים. לקחתי אסיד, ל.ס.ד, ורקדתי, הבוקר הגיע אבל ביחד אתו הגיעו השוטרים ההודיים. מישהו לא שילם מספיק והמסיבה נפסקה. הייתי אבוד, או נכון יותר, הייתי חופשי. הצבעים הגיעו בעוצמה. הצלילים, הרוח, האוויר, הכול היה חריף ודולק. הלכתי חסר מטרה בכפר, כמעט לא יודע היכן אני או בדרך לאן, התחלתי לשמוע קול נקי וגבוה, הלכתי בעקבות הקול הזה.
עברתי בין בתים בכפר, גסטהאוסים, חיות ותיירים, דרכתי על צמחייה, על עפר, הקול היה ברור ושקט. מצאתי את עצמי עומד מול חלון שממנו הגיע הקול, פתחתי את השער ונכנסתי לחצר, פתחתי את דלת החדר ממנה הגיע הקול, היו שם כמה אנשים, התיישבתי על המיטה עם עיניים פתוחות, נושם לאט, מאזין, לא שם לב לסביבה. השיר נגמר, ביקשתי מהם לשים אותו שוב, הם צחקו ושמו אותו שוב ושוב ושוב, בסוף אחד מהם נתן לי את הדיסק, נתן לי אוזניות, יצאתי אל הים והקשבתי לשיר שוב ושוב ושוב. שעות ארוכות, בלי צורך לאכול, לשתות, מול המים הקשבתי לשיר, עד שהדם נרגע מהסם, עד שהעייפות הכריעה, לפני שנרדמתי שמעתי שוב ושוב את שורת הפזמון, שסיכם את הכוחות שפעלו בי אז – "הייאוש, הבשר, הגאווה" אבל גם את מה שהתחיל בתוכי, התחיל רק כרמז- "אני כבר מגיע, אני כבר נמצא".