עוד שנה חדשה בפתח, ואנשים סביבי נדבקו כבר, מי יותר ומי פחות, בהתרגשות של הבטחות והתחלות. גם אני, שסוחבת בטן של חודש שביעי, מנסה להתרגש מהקרב ובא, אבל כל מה שאני מרגישה הוא פחד ובעתה מפני הלידה.
הפחד הזה לא חדש לי. בכל פעם מחדש כשאני מתקרבת אל מועד לידה הוא מופיע, ובמפתיע אף מתעצם. הגוף והנפש נחלשים מהמחשבה שהנה, בקרוב יגיע היום שישנה את חיי לנצח, שיעביר אותי טלטלה כזו – שאני מייחלת כבר להיות אחריה. אני כבר יודעת שכל המשאלות שלי לקיצור דרך, כזה שיעביר אותו לרגע שבו אני מחזיקה תינוק בידיים, לא יועילו. גם לא הטכנולוגיה והתרופות ולא הידיעה שאני מסוגלת לעשות את זה – כי הרי זו לא הפעם הראשונה. אבל הגוף מתנגד לכאוב והנפש שרויה עמוק בפחד. ועם השנים אני מרגישה שמשהו בי נחלש. שהיכולת והרצון להכיל טלטלות וחוויות עזות פוחתים ועכשיו אני מעדיפה להרגיש פחות חזק, יותר מעודן, את החיים.
ההתמודדות דורשת הכנה מראש. אפשר להגיע לרגע האמת עם כלים שיעזרו: דמיון מודרך, נשימה, הכנה נפשית לקבל את הפחד, להיות בשמחה ועוד. ממש כמו ההכנות שאנחנו מתבקשים לעשות באלול – להתכנס אל עצמינו ולבחון את מעשינו, לקבל החלטות טובות, להשתדל להשתפר, כדי שברגע האמת, כשנגיע להיות הדין, נהיה מוכנים אליו.
אלא שלתדהמתי אני מגלה, עם כל יום ויום שעובר, שהפחד מהלידה מעסיק אותי הרבה יותר מראש השנה המתקרב. אני יודעת שזה היום בו אני יוכרע גורלי בין חיים למוות. אני יודעת שגם ואקבל חיים – יוכרע ביום הזה כל תחום ותחום בחיי. ועדיין – המחשבות על הכאבים והטלטלה שבלידה מפחידים אותי הרבה יותר. כנגד כל הגיון וידיעה, ברירת המחדל שלי נותנת משקל גדול יותר לוודאות שבעולם הזה מהערטילאיות של העולם ההוא.
אני רוצה להיות כמו האנשים האלה שזוכים להרגיש עד עומק עצמותיהם את חשיבותו של ראש השנה, אלו שמתכוננים בכל הרצינות – כזו שאני מייחדת רק להכנה ללידה, או לכל אירוע מוחשי אחר בחיי. אני מקנאה בצדיקים שהיו מוכנים לקבל פני משיח כל רגע ורגע, בבגדים הולמים ובניקיון הלב. אותם אלו שהיו מבועתים מיום מיתתם לא מפאת עזיבת העולם הזה, אלא מהידיעה הברורה על מה שבא אחריו.
ומתוך החרדות, מתוך ההבנה של חוסר השליטה, אני מנסה לכוון את הפחד שלי למקומות החשובים באמת. אל הדברים אשר אינם נראים אבל דורשים את הרצינות שלי קצת יותר מכמה שעות של כאבים.
