תודה שאתה כזה

מסתבר שאחד המבחנים הקשים הוא דווקא להגיד תודה כשיש לך. למי שנתן, ולכל מי שקדמו לך בשביל הארוך הזה
תודה שאתה כזה
1.

יושב עם קשת במטבח. יום ששי. אין יותר מדי מה לעשות, חוץ מלשאול את אבא שאלות שהוא לא יודע לענות עליהן. ואז לחייך אליו את החיוך החומל, המרוצה והגאה של ילדה בת 10 ששוב הותירה את אביה חסר אונים, באופן דרמטי, מוגזם משהו, אבל בכל זאת, חסר אונים.

"אתה מאמין בתחיית המתים?" היא פותחת.

"או אה, הבאת כאן שאלה גדולה".

"מאמין או לא מאמין?".

"מאמין", אני עונה, "אבל אין לי שמץ של מושג איך זה קורה או יקרה. רוצה תה עם דבש או עם סוכר?".

"ואתה מאמין בגלגולי נשמות?".

"נניח".

"אז אם הנשמה מתגלגלת בכמה אנשים", היא מנסחת את ניצחון התבונה הטהורה על האבא שלה, "איך קובעים מי מהם יתעורר לחיים כשתהיה תחיית המתים?".

"אמרתי לך שאן לי מושג".

"תשאל מחר בבית הכנסת?".

"לא בטוח שגם שם יהיה מי שידע לענות".

"זאת שאלה טובה, לא?".

"שאלה מצוינת קשת" אני מחמיא, הולך להביא כפית וסוכר וחוזר להתנצח. "אבל השאלה הגדולה היא איך יודעים בכלל שאני אותו האדם מהרגע שנולדתי ועד שאני מת. הרי כל התאים שלנו מתחלפים לפחות פעם אחת בחיים. אז ברור שפיזית אני לגמרי לא אותו אחד שהייתי בגיל שנתיים, נניח".

"אתה יכול גם לעשות השתלת איברים. זה עדיין נחשב שאתה אותו בן אדם?".

"ברור. וגם ללכת למהפנט שישתיל בי זיכרונות אחרים לחלוטין מאלה שיש לי. במצב הזה, שבו ישתנו לי כל התאים, יוחלפו לי כל האיברים (מתישהו בטח יצליחו לעשות את זה…) וישתילו בי זיכרונות וביוגרפיה של מישהו אחר. האם אני אותו אדם? ואם כן איך ולמה?".

2.

לא פשוט. יתכן שהאדם הוא סיפור חייו.

3.

וכשבוחנים לעומק – זה תמיד אותו הסיפור המיוחד והחד פעמי, שמה שמניע אותו וצועק מתוכו, הוא דווקא כל מה שחסר לאותו האדם. עוזי וייל אמר פעם לפני שנים רבות, בבית הזה, בלילה אפוף תקווה ואלכוהול, שהאופי שלנו, מה שמייחד אותנו, הוא כל מה שחסר לנו. אנחנו מאוד דומים באושר שלנו. השוני מתבטא במה שחסר. אהבתי את האמירה הזאת אז ואני חותם עליה שוב הלילה.

4.

דבר אחד ברור למשה רבנו: הבן אדם כשיש לו, כשהוא מלא, הוא לא אותו הבן אדם שהיה חסר לו.

פרשת כי תבוא נפתחת בשתי מצוות שהיו אמורות להיות הקרשצ'נדו של מערך החוקים והמשפטים שמשה פרש לפנינו בפרשות האחרונות.

אלה שתי המצוות שאחרי הכל. אחרי מצרים, הנדודים, המדבר, המלחמות, החלוקה ויישוב הארץ. מצוות של אנשים מלאים ושבעים. מצוות של החיים באוטופיה. "וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ".

מה עושים אז? ובכן, שים קצת ענבים תאנים ושאר פירות בטנא, בוא אל בית הבחירה עם הביכורים ותספר שם את הסיפור המלא. "ארמי אובד אבי… " כלומר לבן ניסה להרוג את יעקב אבי. המצרים גם הם ניסו לחסל אותנו. צעקנו אליך. אתה שמעת והצלת והוצאת אותנו משם. והבאת אותנו לכאן. ונתת לנו את הארץ. ואני בא להגיד תודה ולתת לך משהו משלי. לא שאתה צריך, אבל באמת שיצאו תאנים אחת אחת.

למה זה חשוב לחזור אל כל מה שהיה חסר, בדרך להתמלא? כי בכלל לא פשוט להודות, כשיש לי, שמה שיש לי, לא התחיל בי. ושגם אני, אפילו אני, לא התחלתי את הסיפור. ושהיו אנשים לפני. ההורים שלי למשל. וההורים שלהם. ושבעצם כל מה שאני וכל מה שהשגתי – הפרנסה שלי, השירים שלי, התורה שלי – הוא קצה קצהו של שביל עצום של תקוות ודמעות וכישלונות ותפילות ושאם הגעתי בסוף השביל למשהו שאפשר להגיד עליו תודה זה רק בשביל שכל השביל סומך עלי שאני בן אדם שיודע להגיד תודה.

מסתבר שזה מבחן הרבה יותר קשה להגיד תודה כשיש לך, פרוספריטי, בריאות, הצלחה, כבוד, מלבקש רחמים כשאין. ויותר מזה – מכל האמור בספר דברים, צוואת משה, עולה שהמבחן האמיתי של האדם, המקום האמיתי שבו הוא יכול להתבטא ממש, הוא דווקא כשיש לו. והשם רחום וחנון ונותן וסולח אבל מטרת הבריאה היא שגם האדם יהיה כזה.

5.

ואכן בשיאה של המצווה השנייה בפרשה ואולי האחרונה בסט המצוות שניתנו לאדם הפרטי – מצוות וידוי מעשרות – עומד בעל הבית לאחר שמסר דוח מפורט ומדויק על כל הצדקה שנתן בשלוש השנים האחרונות, ואומר: תסתכל עלי – גם אני כזה. "השקיפה ממעון קדשך מן השמיים…" ממרומי האידיאל, מפסגות השלימות, על הארץ הזו החסרה והמיוזעת. תראה אותי. אין באמת הפרש. נתתי ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. נתתי מתוך תשומת לב ובמשפט מדוקדק. תסתכל עלי. עשיתי ככל אשר ציויתני. ועכשיו כבר אין באמת הפרש.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *