לדמיין כישלון, לדמיין אפשרות

ברגעים של שינוי ויציאה לדרך, אנחנו אסירים של הדמיון. וברגע הזה עלינו לבחור אם להיכלא בחששות או לצאת לחופשי. יונתן ברג יוצא אל המסע הגדול
לדמיין כישלון, לדמיין אפשרות

הבטן מתהפכת, הריכוז נעלם, סדר היום התרסק, משהו התערער בביטחון העצמי, יש איזו תחושה של הפקרות, של חוסר השגחה. רוב המשימות שהיו, שהצבת לעצמך עד לנסיעה נגמרו, המשימות החדשות שצצו לא יכולות לצאת אל הפועל מפאת קוצר הזמן עד לטיסה, העצירה הקרובה בעשייה היום-יומית, החופש הפתאומי שנפתח גם בימים האחרונים בארץ מלווים אותך בריח חריף של החופש המתקרב, שאינו רק מסעיר וצבעוני אלא גם אפל וחסר ממשות. במקום להיפתח למקום של השתנות והתחדשות ולשמוח על התנועה והשינוי, אתה חש כיצד תרחישי האימים מתחילים להתעורר בך. מה יקרה אם תהיה בעיה בטיסה, אם מזג האוויר יבגוד בך, אם תמצא את עצמך לבד, לא מובן, ללא אחיזה, בלי אדם מוכר לידך ובלי אדם לדבר אתו.

הדמיון, שהוא הכוח שמניע את כתיבת הטור הזה, את הקיום הנפשי והרוחני, את האפשרות לראות אותנו בבגדים אחרים, במקום אחר, אותו דמיון גם יכול להיות נקמני ובוגדני, במקום שפע הוא עלול לצמצם את הקיום, במקום לאפשר לאדם לראות את עצמו מבחוץ, לחלום את עצמו במעלה החיים שלו הוא גורם לו להתכנס בפינה, לספר לעצמו את כל מה שעלול ועומד להשתבש, את הפזיזות שבלזוז ולהשתנות, את חוסר האחריות שבלקחת את הקיום הנוכחי והבטוח ולהפר אותו לטובת הלא ידוע.

בסופו של דבר, במובנים רבים, הקיום נמדד ביכולת שלנו לעבוד עם הדמיון. זה נכון למערכות גדולות, למדינות ושבטים ותנועות עמים ונכון לחיים הזעירים של כל אחד. הדבר שאותו אתה מדמיין כעתיד שלך, או הדבר שאתה מדמיין כאסון שלך מגדירים אותך, מעצבים את סדר היום, את הפועלות ואת האקלים שבתוכו אתה פועל. והרגעים שבהם אתה נמדד יותר מכל ביחס לדמיון הם רגעים של שינוי ויציאה לדרך, אז אתה אסיר של הדמיון, אבל בידך לצאת לחופשי או להיכלא בחששות.

וזה קורה בכל פעם, ושוב ושוב, גם כשחשבת שאתה כבר מאומן ומתורגל בתרמיל על הגב, שדה תעופה, עיר זרה, הרים גבוהים, פנים חדשות, מנהגים אחרים. כל אותה גאות של אנושות ומציאות שבתוכה אפשר לעזוב את המוכר, להתמלא שוב בידיעה שהקיום רחב יותר ממה שאפשר לתפוס, שאתה, שהשפה שלך, העולם ממנו אתה בא הם רק אפשרות אחת, קרובה וחשובה בין אין סוף אפשרויות ושפות, ושלכל אותן שפות יש מכנה משותף, יש בתוכן את המילים געגוע וחמלה ויש בתוכן את המילים חרדה ופחד, כמו בדמיון שלך.

החרדה. בכל פעם שהחיים מתקרבים לעבר צומת, שיש צורך להתחדש, להשתנות, היא מרימה ראש. כך, בסופו של דבר, אותה חרדה מותירה אותנו באותו מקום, לא רק אותנו, את המציאות האנושית, על הסכסוכים שלה, הריבים העתיקים, ההרגלים המגונים, הייאוש והעמידה מהצד, הכול מתחיל ונגמר בחרדה ואין לך דרך רוחנית, פילוסופית, אידאית שאין בתוכה בקשה ורצון וניסיון להתגבר על אותה חרדה. בעצם, בסופו של דבר, זהו המאבק האנושי הגדול וחיינו, חיי כל אחד ואחד מאתנו נמצאים בסימן ההתמודדות עם החרדה או הכניעה לה. המחלה הגדולה של העת הזו היא החרדה, לצד הדיכאון. למה? כי הפכנו בודדים יותר ובעיקר הפקדנו את הדמיון שלנו אצל גורם שלישי – המסך.

המסך חולם בעבורנו ומעצב את מה שהיינו רוצים להיות. המסך אומר לנו- למה לך לצאת לדרך, לפחד ואז להיפתח לדברים, למה לך להזיע ולקום? אני אביא לך את זה, את כל זה, מהזווית הטובה ביותר, באיכות הטובה ביותר, בעוד אתה מנומנם ומרותק, ללא מאמץ, קפוא. הדמיון הופרט וזה גרוע עשרת מונים מהפרטת המערכת הכלכלית. יש לי דוד שאומר לי בכל פעם שאנחנו נפגשים שהוא לא צריך לטייל בחצי עולם כי נשיונאל ג'אוגרפיק מביאים לו הכל למיטה. והוא עוד אדם תאב ידע ומרחבים.

אולי החמור מכל קורה לנו בחדשות. כבר אי אפשר להגיע אל הדבר עצמו – המתנחל, השמאלני, החרדי, הפלסטיני, הימני, הפליט, כולם נמסרים, מרוכזים וסגורים בקופסאות האייטם הקצרצרות, שתי דקות וכבר לפלקט הבא מולנו. לא, הם אומרים לך, אין טעם לדבר אתם, לבקר, לגעת בהם, אין טעם לצאת בחום ובקור לבקר היכן שהאחר חי, למה לך, אנחנו נביא לך את הכל, מתחת למזגן.

אבל אני רוצה להכיר אותם. אני נוסע כי אני רוצה להכיר אותם. את אלו שנראים אחרת וחושבים אחרת ומדברים אחרת. כלומר, אני מבקש את החרדה, את הימים המבולבלים וחסרי השינה שלפני, את ערמת הסיבות למה זה לא זמן טוב, למה זה תמיד לא זמן טוב, לעבור דרך תרחישי האסון והכישלון, לארוז ולעזוב ולהיפרד. אני מביא את החרדה בכוונה תחילה לתוך הבית ולתוך החיים שלי כי רק רגע אחריה, רק בבוקר שאחרי הטיסה מגיע לפתע ההכרה בערך הגדול, בשפע ובאושר המצוי בלא ידוע. חייבים לעבור דרך החרדה, מול המקום שבו אנחנו חיים והפנים השונות שבו, מול החיים הפרטיים, מול הדימוי העצמי. החרדה היא דלת פתוחה.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *