לונדון והאפשרות הרוחנית

המסע מתחיל באירופה. תחנה ראשונה: לונדון. ובין המוזיאונים, הגלריות וגלגל הענק מסתתרים להם אור של התגלות ושקט של תפילה
לונדון והאפשרות הרוחנית

מי שמסתובב בשנים האחרונות באירופה מכיר את אותן דמויות מרחפות שנמצאות בכניסה לכל אתר תיירות. ביציאה מהנשיונל גלרי, בכניסה לקובנט גרדן או בלסטר סקוור – הם מרחפים באוויר, צבועים ולבושים כמו יוגי הודי, נשענים על מתקן ברזל בלתי נראה ומספקים  אשליה של ריחוף רוחני: אדם שהתגבר על גופו. מדוע הם בוחרים דווקא בהתרחשות מטאפיזית כדי לאסוף כמה מטבעות?

התשובה, פשוטה ובלתי מנוצחת היא, שאנחנו, כולנו, מחפשים ורוצים להאמין באותו ריחוף, באפשרות לעבור לממד שבו הרוח מביסה את הבשר, למקום שבו כח הרצון מסוגל להוליך אותנו לעבר שליטה עצמית, התרחקות מהפקודות הלא נגמרות של הקיום הפיזי. המופע הזה, במובנים רבים, מחליף את התפילה שהולכת ונעלמת מהקיום המערבי, כל אותם תיירים ברחובות לונדון אשר נמצאים במרוץ אחרי עוד אתר ועוד חנות נעצרים לרגע מול התצוגה המוקצנת, הקפיטליסטית של האפשרות הדתית: האפשרות להפוך את הרוחני למופע בידור, הם נעצרים לרגע, מבקשים להאמין שיש עוד משהו אבל אותה הופעה כמו-מיסטית נגמרת בכמה מטבעות והישרדות של עוד מהגר עבודה.

ערב שבת בספרייה

חיפשתי אחר בית כנסת לתפילת יום שישי בערב. מצאתי את אחד מבתי הכנסת העתיקים בלונדון שנמצא באזור הסיטי – אזור העסקים בלונדון, ביררתי את הדרך אליו ואת זמני התפילה. בשעות הצהריים המאוחרות של שישי מצאתי את עצמי בספריית השירה של לונדון ב"מרכז הגדה הדרומית", ספרייה המוקדשת כולה לספרי שירה ומקיימת גם אירועים וערבי הקראה. ישבתי כמה שעות מול המשורר האהוב עליי בשנים האחרונות, אדם זגייבסקי הפולני, משורר שממשיך את המסורת הפולנית הגדולה בשירה – שילוב של קול פילוסופי ומוסרי קר ובהיר יחד עם חום לירי ואנושי. מתחת לספרייה הסתובב הגלגל הענק וקולות המבלים עלו אל חלונות הספרייה.

האור התחיל להירגע ודממת הספרייה החלה להיות דומה לבית תפילה. השירים היו למזמורים, האוויר הדק יותר של יום שישי הקיף אותי בשעה שקראתי את השירים. האם לקום וללכת, להיענות לטקס, להבניה הקיימת בתוכי של תפילת יום שישי, למבנה ולקהל ולשפה שהפכה זה מכבר לתפאורה המגדירה את כניסת השבת? נשארתי. יותר ויותר הפכה הקריאה להיות מניין יחיד מול ההמון שנהר לעבר הגלגל, מופעי התיאטרון ומחזות הזמר. ההמולה ואין ספור השפות שפרצו מן הרחוב נמהלו באופן החרישי שבו זגייבסקי כותב את דרכו החד פעמית, הבודדת. קיבלתי את השבת, שהיא, תמיד הייתה, מקומם של המשוררים והחולמים, הרגע שבו החומר נרגע ומשהו אטי הרבה יותר מבקש ומוצא בתוכנו קיום.

דיוקן עם שורשים

בגלריית הפורטרטים הלאומית שנמצאת לצד הגלריה הלאומית מוצגים הפורטרטים הזוכים של תחרות "הבריטיש פטרוליום", תחרות הפורטרטים השנתית. את המקום הראשון קטף צייר ישראלי, מתן בן כנען, עם הציור "אנבל וגיא" בו נראה גבר שרירי ולצדו ילדה, הנראית כבתו וכלב גדול לצדם. הציור שואב את ההשראה שלו מסיפור בת יפתח. יפתח יצא לקרב ונדר להקריב את הראשון שיצא לקראתו עם שובו הביתה. בתו היחידה היא זו שיצאה לקראתו.

הדבר שתפס אותי מול הציור הוא היסוד האפי שלו: השימוש באור ובצל בכדי להעניק לציור את היסוד הגורלי, הטרגי. יותר מזה, כוחו של הציור נובע מהמפגש עם הסיפור הקדום. במובנים רבים הציור הזה עושה את מה שעושה כל טקסט בשפה העברית – להגיב, להתנגד או להמשיך את ארון הספרים שלנו. זוהי המתנה שניתנה ליוצרים מתוך ההקשר העברי. גם השופטים הבחינו בכריזמה של הציור, בכוח של הדמויות שכמו ממתינות לגזר דין מגיח מתוך העבר. התמונה הפשוטה לכאורה מייצגת סיפור קדום, אשר אגר לתוכו עומק לאורך מאות שנים והגיח שוב אל קירות הגלריה הלאומית לפורטרטים, ליד כיכר טרפלגר, עם האור המזרח תיכוני ששולט בציור והאלימות השבטית שבתוך אותו אור.

חללי תפילה בגלריית הטייט

בביקור שעשיתי בטייט מודרן ובביקור יום אחר כך בטייט בריטין מצאתי דבר מעניין אפילו יותר מהציורים של טרנר, ויליאם בלייק או רותקו. בשני המוזיאונים היו, ביציאה מאחד החדרים דלתות לבנות עליהן צוין שמאחוריהן ישנם חדרי תפילה והתכנסות. נכנסתי פנימה מבעד לדלתות בכדי לגלות חדרים קטנים, לבנים, צרים, מכוסים שטיח, בהם שכנה דממה. באחד מהם היה מעין כובע-כיפה ועוד שטיח תפילה קטן, באחר לא היה דבר מלבד הפוגה ושקט. המנהג הזה נכון ויפה, ומוטב לשחזר אותו במקומות ציבוריים בארץ, יש בו כבוד לצורך שלנו בהפנמה והתבוננות ולא רק בתנועה מהירה בין המוצגים.

אבל מה שהיה אפילו חזק יותר, גלוי יותר, מעודד במידת מה הייתה העובדה כי התפילה, בצורה העירומה והראשונית זקוקה רק למקום המעניק ריכוז ובידוד. לא היו בחדרים סמלים דתיים, לא הייתה הצבעה על שפה או טקסט, שום מנהג לא שלט, הייתה אחדות, לרגע, בין כל בקשות התפילה והרצון להתבודדות והתכנסות. החדר הלבן היה רב-דתי, מקום של מפגש עירום ופתוח בין הגרעין העמוק של החוויה הדתית שאין בה עדיין פירוד וחילוק לאדם, לכל אדם, מכל מקום ומכל שפה.

אור של התגלות

בכל זאת, אי אפשר לפטור את הטייט ללא התייחסות. בטייט בריטין מושל ללא עוררין ויליאם טרנר, אולי הצייר המוכר ביותר שיצא מבריטניה. טרנר הוא צייר דתי, מרכז הציור שלו הוא תמיד האור, שמגיח ממקור לא ברור, כמו מחוץ לתמונה. אור שבדרך כלל מלווה בסערה או בהתרחשות כאוטית אחרת. הסצנה האנושית אצל טרנר היא תירוץ כדי להפעיל את האור והסערה על האדם. להפוך את האנושי, ולא משנה אם אלו דמויות או מבנים, ספינות או רצועת חוף – לנתינים של אותו אור המגיח אל התמונה והופך את האלמנט האנושי בתוכו למואר או קודר, לזה המצוי בהתגלות או אסון.

למארק רותקו, הצייר היהודי-אמריקאי מוקדש חדר אחד בטייט מודרן, אבל מול העצלות והפינוק השולטים בציור המודרני בין זמננו, הוא זוהר ברצינות ובאמביציה שלו. רותקו מילא את בדי הציור בריבועי צבע עצומים המכסים את שטח הבד, הבדים שלו תמיד מגלומנים, אבל לא בכדי לנצל את המאסיביות – המפלט של רוב האומנות המודרנית העכשווית, אלא כדי להשיג, כמו טרנר, אפקט דתי. רותקו עסוק בריכוז, ביחס שבין האדם המוגבל לאפשרות הבלתי מוגבלת של הנפש, הציורים שלו דורשים השתהות ארוכה, האפקט שלהם מתחיל להתעורר בצופה רק אחרי כמה דקות. אותו אפקט מבקש משהו שדומה מאוד למה שקורה לנו בתפילה: עמידה מול כוח גדול, בהתחלה אימה ופחד מולו, מעבר איטי לידידות וקרבה ובסוף גם אושר, כשאתה מצליח לעמוד מול הכוח הזה ולהיות מסוגל לו. טרנר ורותקו, שני ציירים שמבקשים מהצופה להמתין כמה דקות מולם בכדי לחלץ מתוך הציורים שלהם את עצמו.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. תודה רבה.

    מיתר
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *