את אחד מימיי הגשם בלונדון ביליתי בביקור בבריטיש מוזיאון, היכל עצום של היסטוריה אנושית. רובה קיימת בגזל, אבל מעוררת שאלות על אותו גזל מול ההרס של דאע"ש. התמקדתי בחדרים של ההיסטוריה המזרח תיכונית – ממלכות אשור ובבל ומצרים, ציד אריות וכתב חרטומים, ובחדרים של ההיסטוריה מן המזרח – החדר היפני שקיבל תמיכה של חברה כלכלית גדולה והפך לאגף נפרד, החלק ההודי העמוס והצבעוני, האולם המלא בחרסינות משושלות המלוכה הסיניות, ההתפתחות של הבודהיזם בכל רחבי המזרח. לא היה דבר מן התרבות שחיפשתי.
כשיצאתי מהמוזיאון ובחוץ המשיך הגשם, החלטתי לפנות לספרייה הלאומית הנמצאת במרחק הליכה קצר. מבנה מבולבל, בהשפעה סינית ברורה, זר לנוף הלונדוני. בתצוגת האוצרות של הספרייה מצאתי את מה שלא היה במוזיאון: נוכחות משמעותית לתרבות העברית-יהודית, דרך כתבי יד עתיקים אבל גם בהשתלשלות מן היהדות אל הנצרות והאסלאם של מרכזיות הטקסט בחיי הרוח.
המונומנט הפיזי, כולל בית המקדש או השיא של האימפריה בימיו של שלמה אינו אלא קיום חלקי של הבשורה העמוקה של היהדות, מימוש שקשור יותר לשליטה בשטח מאשר לשיא רוחני, בעיני. הדבר החשוב, המשמעותי, זה שיכול לעבור לכל מקום בתיק או בכיס הוא הטקסט, ויותר מזה, היכולת לדבר את התחושה הפנימית, לספר לעצמנו את אותה תחושה ולהתקרב זה לזה סביבה. זו הסיבה שלא פסלים ולא קערות ממלאים את חדרי המוזיאון שלנו, אלא ספרים.
לשתוק כדי להגיע
אבל אם לדבר באופן פרטי על אותה תחושה פנימית הרי שהיא הגיחה בתוכי בערב חסר זוהר בסוהו, הרובע האופנתי וההומה בלונדון. אולי זה היה היום הארוך במוזיאונים וגלריות, אולי השיטוט במשך שעתיים שלוש ללא סיבה ברחובות, אולי המרחק והכניסה ההולכת ומתגברת אל הדממה, השקט הפנימי, אותו מרחב שהטייל מכוון אליו, וגם מגיע אם הוא שותק מספיק תוך כדי תנועה. אבל בשעת ערב מוקדמת הצלחתי להגיע למקום שאותו ביקשתי ביציאה למסע – שותפות, התרגשות חסרת הסבר מתוך התבוננות במהומה האנושית, שותפות שהיא רגע של אחדות.
הלכתי ברחובות של צ'יינה טאון, לעבר התיאטראות והרחובות ובהם מועדונים קטנים, רועשים וחסרי אלגנטיות שם תיירים ומקומיים מזנקים מן הרצפה שוב ושוב בקצב קבוע. ההמון נע מצד לצד, בין המסעדות והברים, החנויות והאולמות, כל אחד מהם ניסה לענוד את עצמו בחוץ – את הייחוד, החד-פעמיות, ההצהרה על העולם הפנימי שמבקש להגיע אל פני השטח.
התחלתי בכיכר פיקדילי, היכן שהתיירים מצלמים זה את זה תחת לשלטי הניאון, ומשם לכיכר לסטר שם בתי הקזינו קוראים לאלו שהאשליה מרסקת את חייהם ומשם לקובנט גרדן היכן שליצנים עצובים מקוששים כמה מטבעות מילדים והוריהם ושוב חזרה אל תוך הסוהו, ושם, מול בר שבו רקדו על שולחנות וקפצו לקצב קול מתכתי וצעקו ואחזו את כוסות המשקה, זה קרה.
מסע שמתחיל בעיניים
בוקר אחד טיילתי בהמפסטד היט, פארק שרובו יער עבות, עמוס שבילים שבלי עזרה ועצה של המטיילים בתוכו אתה אבוד. בתוך אותו הפארק, מגיח מתוך העצים בניין לבן יפהפה ששמו קינווד האוס (kenwood house) . מוזיאון קטן וחמוד ששיאו פורטרט עצמי של רמברנט וציור של ורמיר.
הפורטרט העצמי של רמברנט הצטרף לכמה ציורים שלו שראיתי כמה ימים קודם בנשיונאל גלרי. הציורים הוליכו את המבט אל הפנים. לא רק בפורטרט אלא גם בציורים האחרים, העיניים, הן המקום שמעניין באמת את רמברנט. המקום שבו הוא יכול לצייר את הדרמה הפנימית. המכחול מוליך את הציור לעבר העיניים והן מצביעות על האווירה בציור.
בפורטרטים אפשר לראות את רמברנט הצעיר, העיניים שלו רעבות, ממהרות, מלאות אנרגיה, באלו המאוחרים יותר, שלושים שנה אחר כך משנות השישים שלו העיניים שלו כבר עייפות, מלאות בהצלחה, בעוצמה שבאה עם ההצלחה, אבל כבר שקועות וריקות יותר. מול הציורים שלו חשבתי על לוינס, על המקום שממנו אפשר לראות אדם, להכיר אותו, להכיר בו. העיניים, העיניים של רמברנט הן תחילת המסע של לוינס, המסע שלנו להכיר את מי שמולנו, כלומר, את עצמנו.
באותו סיור בפארק , באחד מן הרגעים שבהם הלכתי לאיבוד ושאלתי זוג שטייל לעזרה הם זיהו את המבטא, הסגרתי את עצמי עם האנגלית המשובשת שלי. אבל הם זיהו אותי כי הם ביקרו פעמים רבות בארץ. אותו זוג יהודי מהמפסטד החל בקינה מהירה על הילדים שלהם, שבחרו בני זוג לא יהודים והם בדרך המהירה לאבד את הזהות היהודית. הקינה הגיעה עד כדי הכרזה של הגבר שהטעות הגדולה של חייו הייתה שלא עבר לארץ כשהיה צעיר.
החיים הנוחים בלונדון נראו לו חסרי טעם מול תחושת האבדן המתקרבת, מול המצור שהם חשו מדעת הקהל הסובבת אותם. מה יכולתי לענות לו? מה אפשר היה לתת לאותו זוג שחרד לגורל הזהות של הנכדים שלהם, להתרחקות הברורה שלהם ממה שבעבורם הוא מסורת משפחתית לפחות ואולי גם מסורת קהילתית? אולי בפעם הבאה, בפארק אחר במקום אחר, אוכל לנחם זוג יהודי מבוגר.
בית הכנסת של הכדורגל
לופטוס רואד הוא המגרש הביתי של קבוצת הכדורגל קווינס פארק רינג'רס. הלכתי לשם בכדי לראות את הקבוצה הביתית משחקת נגד קרדיף סיטי, קבוצה המגיע מעיר הבירה של ווילס. המשחק היה טוב, כלומר, אנגלי-אגרסיבי ומלא תשוקה, אבל הדבר שתפס את עיניי היו דווקא המושבים. על רוב המושבים היכן שישבתי היה מודבק שם של אדם, מעין לוחית קטנה שכמוה אפשר למצוא בבתי כנסת. לוחית עם שמו של האדם שמקנה לו את הדבר שמגדיר קהילה ותחושת שייכות.
שוחחתי עם אחד הצופים שישב לידי והוא סיפר שהוא אכן מכיר את כל מי שיושב סביבו. הוא רואה אותם משחק אחרי משחק במשך שנים, מבלי לפגוש אותם מחוץ לגבולות האצטדיון. היקומים הזעירים הללו, בית הכנסת או מגרש הכדורגל, בהם יש לך מקום, בהם אותו מקום שמור עבורך שבוע אחרי שבוע, בהם יש מי שידאג לך אם לא תגיע ברציפות, בהם אתה מלווה אנשים דרך ההתבגרות שלהם, השמחות והמחלות, ההתרגשויות והקשיים הם המקומות שמהם אנחנו שואבים את תודעת הרצף שלנו. הן המראות שמולן אנחנו מודדים את ההתחלפות וההשתנות של חיינו.
במחצית המשחק הכרוז הכריז ועל המסך עלו ברכות יום הולדת ונישואים, ברכות החלמה והשתתפות באבל, שוב נזכרתי בבית הכנסת, בעליות לתורה ברחוב העבודה שבהם אתה משתף את כל המתפללים במה שעובר עליך כדי שיוכלו להחזיר לך נחמה וחום או התרגשות ושמחה. והשאר, בין בית הכנסת לאצטדיון, שונה.
יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו.
