שנת תשע"ו התחילה לה ובמקום שנשב על המרפסת לספור ציפורים נודדות, אנחנו יושבים וסופרים מבזקי חדשות. מי המנוחות אינם ותחתם מבעבעים כאן מים על סף רתיחה. זה נוגע בכולנו, בנקודות הכי עמוקות ורגישות, ולא משנה באיזה צד של המפה אנו אוחזים. אנחנו רוצים לחזור אל הטמפרטורה הסתמית והנעימה – גם אם היא לא בהכרח טמפרטורה אידיאלית של החיים. רק שיפסיק לרתוח, שיפסיק לשרוף.
רגשות עזים צפים על פני השטח ונעים בין רחמנות לאכזריות, בין פחד לאומץ, בין בלבול לביטחון, אחדות ופירוד, הסתרה וגילוי. בלבול גדול, ולצדו בהלה מטשטשת זיכרון – כאילו תקופה גרועה כזו טרם היתה.
החיים הפרטיים שלנו ממשיכים כרגיל. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, הילדים בבית-הספר, הכביסה נערמת ומזג האוויר מתעתע בין חום לקרירות שגורמת לי לתהות אם להוריד בגדי חורף מהבוידעם. אבל במקום לשקוע בשגרה האפרורית, אני נמשכת לבדוק שוב ושוב את אתרי החדשות, להתעדכן, להיות מקושרת, להרגיש שאני מחוברת למה שקורה – כאילו הידיעה עצמה, וכמה שיותר קרוב לזמן ההווה, נותנת איזו שליטה במצב.
החיבור התמידי למבזקי החדשות לא משפר את ההרגשה. חוסר האונים הולך וגובר. אני יודעת שיש אנשים שחושבים שיש פתרון קסם מדיני – בין אם הוא מבוסס על כוח אכזרי או על שיח רחמני. אבל אני – איני בטוחה שיש פתרון אחד אבסולוטי שיכול לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
הדבר היחיד שמרגיע הוא ההתבוננות והמחשבה שאולי הפתרון דווקא מתחיל ממני. לא שאני מתכוונת לעלות לשלטון ולסדר את כל העניינים, אבל בצמרת המדינית שביני לביני, אני יכולה לנהל טוב יותר את דרכיי ואת מעשיי. החגים אולי נגמרו, אבל המציאות מאותתת בבירור שעדיין לא נגמר חשבון הנפש. אין לנו את היכולת לקפוא על השמרים ולא לשבת על המרפסת בטמפרטורה סתמית ונעימה. אי אפשר להשאיר את בדק הבית לעשרת ימי תשובה ולפסח. גם עכשיו הוא זמן לחשוב, לדייק, לנקות ולתקן.
אולי השנה הזו שהחלה דורשת מאיתנו כוננות שיא – כל השנה. גם בימות החול. אולי, אני חושבת, אולי זה אות למשהו גדול ומיוחד שהולך לקרות בשנה הזאת, תחילתו של גילוי, לידה מחדש, פיזור הערפל וההסתרה שאופפת אותנו כבר כל כך הרבה זמן.
ולפחות כמו שאני בודקת את מבזקי החדשות עליי לבדוק גם את עצמי, באמת, מתוך שקט והתבודדות ושיחה עם אבי שבשמיים. אני רוצה להתחבר לעצמי בכדי להיות צינור נקי. לשחרר את השליטה בשביל להיות בהרפיה ובסדר. לקבל את העצות הכי נכונות בהנהגה שלי את עצמי, את ביתי, את אישי. להאיר ולשמוח על אף כל הצרות והעצב המאיים להשתלט ולמחוק כל חלקה טובה. להיות פשוטה ולראות את הטוב בכל דבר ואחד. לא לשפוט, לא להקפיד, להרגיש את כאבם של אחרים ובד בבד את השמחה שבחיים.
ללכת אל הלא נודע כשלמרות החרדות ולמרות הדריכות, יש בנו גם תודעה גדולה יותר. של תמונה שאנחנו רואים רק חלק ממנה. של תהליך שדורש, כמו בהיסטוריה וכמו בחיים, סבלנות, אמונה וביטחון. ובינתיים לא להזניח את העבודה הכי חשובה, להמשיך ללמוד, לבדוק, לברור, להתחבר ולהאמין ולא לאבד תקווה.
