תיבת סטודיו

רגע אחרי שסגרתי מעגל, הכל חרב. אבל בשביל זה הרי מעגלים נסגרים, כדי שנמשיך הלאה
תיבת סטודיו

בחורף האופטימי האחרון, לפני חמש שנים, לקחתי לי סטודיו ברחוב העבודה 11 בתל אביב. בית מיועד להריסה. מין טירה קסומה ועזובה שכזו במחיר שכירות שאתה לא יכול להשיג בעבורו אפילו פח זבל הגון למגורים בלב תל אביב. הוצאנו אז – משפחת פונץ' – ארבעה אלבומים חדשים במכה אחת והייתי עסוק מאוד, ככה שאיך שנקרתה בפני ההזדמנות, פשוט חתמתי על הצ'קים וזרקתי פנימה בלי שום סדר מיוחד את מחשביי, כלי נגינתי, ספריי, מכשיריי ורבבות דפי מחברותיי.

והמשכתי לקדם ארבעה אלבומים סימולטנית. בלי לשים לב בכלל שאני סוגר כאן מעגל חיים כמעט תנ"כי. ושזהו הבניין בדיוק, שבחצר האחורית שלו, לפני חצי חיים, ברפת המיתולוגית של משפחת פלדמן שהפכה בשנות השמונים לאולפני זאונד החדשים והמבטיחים – הקלטתי את "אדי", השיר הראשון שלי. ונולדתי כמוסיקאי, כזמר, כפונץ' וככל הדברים בערך שאני קורא להם היום – אני.

איך פספסתי את זה? האמת שהייתי פשוט נורא עסוק. בחודש חודשיים הראשונים בקושי נכנסתי לחדר העבודה החדש פלוס מרפסת, פלוס מנורות תקרה שכמו הושאלו מסט הצילומים של סטארסקי והאץ'. שקע לתקע לא חיברתי. בגלל החן המסוים שהבניין שמר, השתמשתי במתחם בעיקר כאתר צילומי פרומו וראיונות וכהפסקת סיגריה פה ושם.

ככה חלף חורף. האולפן כבר היה מחובר ועובד. וגם אני. ערב אחד נתפסה יונה גוזלית בשירותים המשותפים של הקומה. ואיריס, השכנה עם הכלב והחתולים, ביקשה שאני אבוא לעזור לה לשחרר את הברייה הלכודה והמבוהלת, שלא הכירה בשום פנים ואופן בגאולה המידית שהחלון הפתוח 20 סנטימטרים מקצה המקור שלה, היה מוכן להושיט לה בקלות.

זה לקח כמעט כל הערב לשכנע את היצור המבועת לעשות את הצעד וחצי באוויר. וגם אז, לאחר ששילחנו את היונה, לא היינו בטוחים אם יש או אין לה פגיעה בכנפיים. מיהרנו לחצר האחורית. היונה הייתה חופשייה, מתאוששת ומתלוצצת עם רופאיה. ואני הייתי עומד המום מול המקום שבו לפני 24 שנים, עם מענק שחרור ומענק מאבא, עם חבר הילדות אלי שאולי ועם המתופף הכריזמטי מרמלה שלומי רוזנבלום, התחיל מסע חיי.

השבוע בדיוק לפני שנה פיניתי את המקום שהלך להריסה ולשימור דרגה אל"ף. מוזר שאחרי שמעגל נסגר בצורה כל כך הוליוודית ומושלמת–אדם שב למקום שבו הכל התחיל – מחליטים להרוס את המקום וחסל. אני חושב עכשיו שכמה שזה נשמע מצער – מעגלים נסגרים בשביל להיפרד מהם ולא בשביל להתנחל בתוכם.

ואני חושב על חיי המבוגרים כמוסיקאי של אולפנים ביתיים מתניידים. זה מה שאני עושה בחמש עשרה השנים הדיגיטליות האחרונות. יושב בסטודיו. מקליט שירים. ממקסס. יוצר פסקולים. עורך תוכניות לרדיו. לבדי. בין המכשירים והדפים. מול המחשב בסטודיו. מין נח מודרני בתיבה. בחוץ הרשעים יכולים להתפוצץ. בחוץ המבול. אני בסטודיו עובד על משהו חדש. את הזפת של נח מחליף בידוד אקוסטי וחלון עם זכוכית מחוסנת. החיות שאני מאכיל – שירים, במאים, חלומות נעורים, פרנסה לא בטוחה – לא פחות תובעניות ונשכניות. המחשב דלוק. הזמן עומד. העולם שיתפוצץ. ריאליטי בטלוויזיה.. רדיו לא רדיו… צעקות מהרחוב… אני בסטודיו. עוד מעט הכל יעבור ואפשר יהיה לצאת ולבנות עולם חדש. ואחר כך ללכת לשתות.

קצת ליחל

ואגב נח, שרגע אחרי שהתחיל עולמו החדש, הלך להטביע את חירותו בבקבוק יין טוב. אולי שמתם לב שכשנח משלח את היונה והיא חוזרת – הוא ממתין ומייחל ("ויחל נח"…) שבעה ימים. ואז שולח שוב. וכשהיא חוזרת עם עלה זית במקורה (בשורות קצת יותר טובות) הוא מתאפק ו"מייחל "את עצמו לעוד שבעה ימים ("וייחל עוד שבעת ימים") לפני שהוא משלח שוב. מעשה נבון תכלס. היינו בונקר כל השנה. עוד קצת איפוק לא יזיק.

התשלום הנפשי של נח מגיע אחרי שהמבול כבר מאחוריו. "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". הלחץ של האיפוק הלא אנושי ההוא של האיש הבודד בתיבה שהחזיק את עצמו ויחל עד לרגע האחרון מתפוצץ. והוא "מיחל" את עצמו בלשון חולין ומתחלל בהתפרקות אלכוהול חסרת שליטה.

לא שנראתה כאן ברירה אחרת. אבל עולה מכאן שאם יש ברירה – עדיף "ליחל" ולהמתין פחות ולגשת אל העניין (כל עניין – אהבה, משפחה, שיר, עסקה, מצווה, בריאות) שחסר לך בזריזות ובישירות, לפני שההמתנה והסחבת יזרעו זרעים של תסכול וייקחו אותך לפצות באלכוהול כבד. הנה – ניגשתי הערב לכתוב את העמוד הזה, כתבתי וסיימתי.

שיר השבוע: דצמבר – נח

השבוע זה קל מאוד לבחור שיר. שיר על בדידות ועל חברות ועל הסיפור ההיסטורי שנכתב מהם. יצא כסינגל המוביל באלבום דצמבר 2 – אחד מארבעת האלבומים הנזכרים למעלה. עוד מעגל נסגר כאן בלי שבכלל התכוונתי.

נח בנה את התיבה
הוא חיכה מאה ועשרים שנה
בשביל שהרשעים יראו
אבל הם לא ראו
אם לנח היה חבר
זה היה נגמר כמו משהו אחר
במקום אחר
בעולם אחר

יונה עלה על הספינה
הוא חיפש חמש דקות להירגע
בחוץ המים גועשים
כמו המון אנשים
אם ליונה היה חבר
זה היה בוודאי סיפור אחר
במקום אחר
בעולם אחר

עכשיו אתה יודע לעוף
והרגליים שלך קשורות קשורות
ויש לך דווקא חברים
אני, למשל
ואולי זה כך צריך להיות
אבל אני אבוא להתיר אותך

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *