נקודות של חמלה

בין הווה של נערים אדומי עיניים בקופי-שופס ועבר בוגדני ושותק, אפשר למצוא באמסטרדם רגעים טהורים של חמלה אנושית, מונצחים במקומות או מצוירים ביד אמן
נקודות של חמלה

הייתי באמסטרדם בגיל שמונה עשרה, בטיול לפני גיוס. אני לא זוכר כלום, או כמעט כלום, מאותו טיול. כשהגעתי לאמסטרדם כעת, חמש עשרה שנה אחר כך, ראיתי לפתע השתקפות של מי שהייתי: ליד כל קופי שופ ישבו נערים בבגדים רפויים ועיניים אדומות. עליבות ובלבול שנמהלים בתחושה חריפה של משהו שאינו רוצה להיות נוכח.

נבהלתי כשראיתי אותם וניסיתי לשחזר את הנער שהייתי. האם גם אז חוויתי ריקנות דומה, ואת אותה עצלות סמיכה שסבבה אותם, הודפים את העולם, את הכיכרות והתעלות והמוזיאונים והכפרים לטובת דממה והרמת ידיים. אין כאן ניסיון לגנות את משתמשי הקנביס, זה רק וידוי של מעשן אחד לשעבר שיודע, ולא יעזרו כל הנעורים והחופש בעולם, שבתי הקפה שמוכרים קנביס באמסטרדם הם כמעט המקומות הכי עצובים בעיר. יש בהם תבוסה שעומדת בניגוד חריף לחיים הדחוסים ברחובות אמסטרדם. כל דבר, כל מעשה והרגל, זקוקים למטרה, לאופק שאליו הצעדים מובילים, לכוונה, לסיבה, לרצון.

הסיפור היהודי

מקום אחד אני דווקא זוכר מהביקור הקודם, והוא עצוב יותר מהקופי שופס: בית אנה פרנק. אולי לא רק עצוב, גם מלא תקווה. הגעתי פעמיים לבית שנמצא בחלק השקט של מרכז העיר על גדות תעלה ציורית. בשני המקרים השתרך תור ארוך, ארוך מאוד. ביקור אחד היה בבוקר והאחר בשעות הערב המאוחרות. משפחות ויחידים, צעירים ומבוגרים, שפות שונות, ערבים ויהודים (כיסויי הראש הסגירו אותם). נכון, כשביקרתי באתר ההנצחה לקהילה היהודית בתיאטרון היהודי הישן, מקום נוקב וקשה הרבה יותר, היו מעטים. בבית אנה פרנק יש מפגש מושהה ונוח יותר עם אימת השואה. אבל בכל זאת, התור הזה הכריז על אפשרות של קרבה לאחר, השתתפות באבל, הפניית מבט לעבר הקורבנות. יותר מזה, התור הזה מגלה משהו יסודי במבנה הנפש: את הקושי להתחבר למסה ההיסטורית העצומה ואת הצורך במכתב בודד של אדם אחד שמכניס אותך אל תוך הקיום היומיומי של אותן שנים. לא מונומנט מאסיבי וקודר אלא אדם אחד שמדבר עם אדם אחד ואז עם עוד אחד.

גם בבית אנה פרנק, גם בבית הכנסת הפורטוגזי וגם באתר ההנצחה עמדו המבנים הלבנים של המשטרה ההולנדית. מבנים דומים ישנם בכל רחבי אירופה, מבנים שמסמנים את הכישלון המתמשך של ההתמודדות האירופאית עם האנטישמיות והאלימות. כשחיפשתי את בית הכנסת ניסיתי להיעזר בעוברת אורח. התברר שמדובר בג'סיקה קנר, יהודייה תושבת העיר שהיא לא פחות ולא יותר בת דודתם של שבט רזאל המוכשרים – אהרון, יונתן וניצן-חן, בני המשפחה מוזיקאלית המופלאה מנחלאות. היא סיפרה לי שילדיה הולכים לבית ספר יהודי "דתי יותר ממה שהם", ואחרי בית הספר לתנועת "הבונים". הם מוקפים בחברים יהודיים והיא חשה יותר ויותר את האיבה הסמויה והלא סמויה כלפיהם.

בבית הכנסת עומד בכניסה איש אבטחה מגובה בשוטרים. משפחה שהגיע מפורטוגל ביום שישי בערב לבקר בבית הכנסת נשלחה כלעומת שבאה. התפללנו בערב בבית הכנסת הקטן ובבוקר בחלל הגדול. כמה מלא תהודה וריק היה בית הכנסת המפואר, הבנוי על עמודים גדולים ומלא נברשות, כל מתפלל היה מוקף ריק ארוך, כל מתפלל טבע בתוך ההיכל הריק, לא הייתה תמונה טובה יותר בכדי לספר את סיפור יהדות אירופה, את הניסיון להקים חיים יהודיים, את ההצלחה הזמנית, הקהילה שצברה מעמד זמני, בית הכנסת והמנהגים שצמחו מתוך הזמן והמקום, כמו הכובעים השחורים המיוחדים להולנד והמהירות בה התרוקן המקום, מותיר חלל גדול וריק.

אתר ההנצחה ליהודי אמסטרדם והולנד נמצא בתיאטרון היהודי הישן. אותו תיאטרון הפך לאתר הכינוס והאיסוף והשליחה אל מחנות המוות בתקופת השואה. העובדה המדהימה באמת בתולדות המקום היא העובדה שהיה צורך לקנות אותו לאחר השואה. כלומר המקום נגזל, נמכר לאחר חיסול יהדות הולנד על ידי הגרמנים ואז, באותה חוצפה אירופאית ידועה מהתקופה שלאחר המלחמה נחשב כרכוש פרטי. יותר ויותר הטיול הזה מגלה לי את האמת המרה: גם לאחר המלחמה, והרצח והסבל, גם מול הניצולים השבורים, חסרי הכל, עדיין הייתה הפניית גב ואכזריות.

הלקח, שעומד בהיר ככל שהזמן עובר הוא, שאיננו תלמידים נבונים של ההיסטוריה, מעולם לא היינו. דבר אינו מסיט אותנו ממה ששלנו, דבר אינו חודר לנרטיב שאנחנו בונים לעצמנו. אנחנו, ואני מכליל ופונה גם פנימה אל התרבות שלנו, התפיסה העצמית שלנו, מתקשים לראות את הסבל של האחר ומתקשים עוד יותר להחסיר מעצמנו למען אותו אחר. בקצה אתר ההנצחה נמצא חלק מאותו תיאטרון ישן, קירות מפויחים ומלוכלכים, עדות למאות ואלפי בני האדם שנדחקו פה, חודש אחרי חודש, ממתינים למותם. נשענתי על הקיר, לחוש את אלפי הידיים שנגעו בו, מחפשים יציבות, קרירות, חום, משהו מוצק, מניחים עליו את הראש, את הגב, נבגדים ואז נבגדים שוב.

השקיפות

אחד הדברים המדהימים באמסטרדם ובהולנד בכלל היא הפתיחות והשקיפות. ברחובות הצרים של אמסטרדם ישנו מנהג שעובר מבית לבית – חלון זכוכית ענק שפונה אל הרחוב ומגלה את פנים הבית כולו. מי שצועד ברחוב רואה ללא מחיצה את הסלון, חדר האוכל והמטבח. בני הבית מסתובבים בתוך החלל האינטימי ביותר כשהם גלויים לגמרי. בהתחלה, אחרי ההפתעה וגם, יש להודות, הביקורת שעברה בי על העדר הביטחון והאינטימיות, מצאתי במנהג הזה עדות לפתיחות הכללית ששוררת בהולנד. ההתייחסות שוות הנפש לסמים ולמין, העבר ההיסטורי המוכח של קבלת האחר ועיצוב מרחב חברתי שבו ישנו חופש פולחן, ותעיד על כך הקהילה היהודית המשמעותית שצמחה באמסטרדם.

אבל כמה ימים אחר כך עברתי באזור הניומארקט, אזור יפהפה המלא בברים ומסעדות, ובאחד הרחובות הצדדיים עברתי ליד בית אבות. בחלל המרכזי, פתוח לעיני כל ישבו כמה דמויות מבוגרות מול המסך המרצד. אבל לצד אותו חלון היו חלונות נוספים שגילו לעיניי כל את דיירי בית האבות בחדרם. חדרים נזיריים וקטנים בעלי מיטה בודדת, מסך טלוויזיה נוסף ובדידות. הם ישבו שם, שכבו שם מול הרחוב. אותה התלהבות מהשקיפות והגילוי העצמי הפכה במהירות לתחושה כבדה של חוסר הגנה בסיסי. אני מתקשה לחשוב על בריאות נפשית ללא מרחב אינטימי ומוגן, ללא מחסה המורכב מארבע קירות ושקט, ממקום בו העיניים, העיניים האין סופיות והמבטים הלא נגמרים של הרחוב האנושי, שוקטים לרגע.

סערה בחדר וחמלה בלב

רוחו של רמברנדט שורה מעל אמסטרדם, לא רק הגאווה על בן העיר, ההצגה שלו קדימה כתעודת כבוד אלא משהו עמוק יותר- האור בציורים שלו, הניסיון התמידי לעקוף את מרכז הכובד של הציור, לפזר את העין בין מוקדים שונים. יש את רמברנדט של הרייקסמיוזיאום, ויש את זה של מוזיאון רמברנדט המצוי בביתו וששיאו הוא אוסף הרישומים העצום שבו. את רמברנדט של הציור הכבד, הנתון למרות מזמין הציור אני משאיר למומחים, אבל על הבית והרישומים אני רוצה לכתוב.

חדר העבודה של רמברנדט עמוס ומגובב, מתקיף כמעט עד כדי סחרחורת: פסלי ראש יווניים, גולגולות, מחוגות וכלי חרס וחרסינה, בקבוקונים ואבנים, כלי ציור ועוד ועוד. שעמדתי מול הגיבוב הזה נזכרתי במקום אחר שבו ביקרתי לפני שנה – חדר הטיפולים של פרויד ברחוב ברג בווינה. גם שם מצאתי גיבוב דומה, שונה אולי במהותו, נוכחות עזה של צילומים למשל, אבל משהו בפעולת הריכוז מול השפע נדמה דומה.

לכאורה מדובר בפרדוקס, הרי השפע הוא מפזר דעת ידוע, הרי בכל פעם שאנחנו חושבים על ריכוז אנחנו מדמיינים חדר נזירי, אדם בשיכול רגליים, עיניים עצומות ודממה. הרי מול הרחוב אנחנו נמלאים שיתוק יצירתי, מול רעש של חפצים האסוציאציות עולות אחת על השנייה. נדמה שיש פה, בנקודה הזו, מאבק עיקש בין צמד דרכים לחדור אל העולם, לחדור אליו בכדי לשקף אותו, להחזיר אותו אל עצמו, דרך אחת מבקשת לגרור אל החדר הבודד את התמונות והרשמים ושם לברור ולהפריד, לבחון ולתאר ואלו הדרך האחרת מבקשת לעשות את אותו תיאור מתוך ההתרחשות, קרוב אליה, להסתחרר יחד עם החפצים והתמונות עד לנקודה בה הבהירות נולדת מתוך אותה סחרחורת.

לא רק האמנות והפסיכולוגיה חיים בפיצול שכזה, גם הקיום הרוחני, לא קשה להביט סביבנו ולזהות מי מבקש להתרחק בכדי להישמר מהרעש, לקרר את החדר הבודד, אל אולם בית המדרש ומי מבקש לצאת החוצה, לעתים אפילו להגזים עם שפע הצלילים והצבעים בכדי למצוא שם את האי שבלב הסערה.

דבר לא הרשים אותי בטיול עד כה כמו הרישומים של רמברנדט. בחדר קטן, לא גדול מהדירה התל אביבית הצרה שהייתה לי שוכן אוצר מפלח לב. רישומים זעירים תלויים על הקירות ומחולקים, בגסות, לכאלו המתייחסים לאירועים מן התנ"ך, לסצנות מחיי ישו, לרישומי נוף והשיא – רישומים ופורטרטים של דמויות בנות זמנו של רמברנט. רישום אחד, למשל, של קבצנים העומדים בפתח דלת ומקבלים מטבע, הוא בית ספר אמנותי ורוחני לדיוק, כבוד לאחר וחמלה.

מה כל כך מסעיר באותם רישומים? נדמה שמה שכובש את העין היא הצניעות. רמברנדט האחר נמצא מעבר לדלת, זה של חדר קבלת הפנים לאורחים, ההדר והכבוד היחסיים, הקשרים עם עשירי העיר. אני יכול רק לדמיין את הצייר העייף מאותם צבעים עזים, מאותו צורך תמידי לשוחח ולארח, עייף מאותה עווית פנים, אותו חיוך קבוע למען מזמיני הציורים פורש לחדר הקטן, מניח את הגלימה, פולט אנחה ובכמה דקות משרטט את היד המושטת בבקשת צדקה, את הפנים הרצוצות, המובסות של הזקנה, את היד המושיטה את המטבע, עשויה מסיפוק עצמי ונדיבות גם יחד, את הרקע החשוף, את המפגש בין הידיים. לרמברנדט היה חשוב להותיר את בקשת הצדקה מוארת בכבוד עצמי, אין שם תחינה, התבזות, בושה, יש שם קבלה של הרגע, כלומר של העוני ושל הנזקקות. רגע שבו מונחים מולך, עירומים, מדויקים, חסרי פניות, החיים עצמם.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *