1. לילה באופרה, לפני 40 שנה
"לילה באופרה" של קווין היה התקליט השני שקניתי ממש בעצמי, בדמי הכיס הנדיבים שהתחלתי לקבל באותה השנה (1976). הייתי בן 11, היה לי פטיפון בחדר ואוזן מוסיקלית חדשה ונרגשת. והאמת, בפעם הראשונה נהדפתי קלות אחורה מול מפלי הגיטרות המטליים שפותחים את האלבום. בגלל ה"רפסודיה הבוהמית" שכל כך אהבתי ברדיו, ציפיתי למשהו הרבה יותר אופראי וקרקסי ופחות מכסח. אבל הייתי ילד. וילד מתרגל מהר. ככה שתוך זמן קצר ארגנתי לעצמי פוסטר ענק של פרדי מרקורי והחברים בהופעה חיה צבעונית ומעשנת.
פוסטר התנוסס במרכז הקיר שמעל למיטה. בתוך הפוסטר הלהקה נראתה גדולה, בעלת יכולת ומיומנויות יוצאות מן הכלל. ופרדי מרקורי, מניף מקרופון לתקרת העולם, נראה כמו שהוא נשמע – מבריק, בלתי מושג, מתת האל לעמי האדמה.
בתקופה ההיא, בעידן התקשורתי ההוא, לא ידעתי על מרקורי ולהקתו כלום. מה זה אומר השם הזה – להקת קווין. על מה המילים המוזרות הללו מדברות. כלום. כמה מוזר לאהוב כל כך מישהו שאתה לא יודע עליו כלום. השבוע הקשבתי שוב ממוגנט ל"לילה באופרה", אלבום שהפך בינתיים לקלאסיקת סבנטיז. הזדעזעתי לגלות שהאלבום הזה מוסיקלית הוא עוד הרבה יותר מונומנטלי מאיך שזכרתי אותו. ועוד יותר מזה נדהמתי לגלות שאני עדיין לא באמת יודע עליהם כלום. ושהאדם שאני פוגש עכשיו בין הרמקולים בסלון הוא לא פרדי מרקורי הגדול אלא יוסי בבליקי הקטן (ושהאמת, גם עליו אני כבר לא יודע יותר מדי. בכל זאת 40 שנה. אבל אני עדיין אוהב אותו מאוד).
2. את מי אני אוהב?
אז את מי אני אוהב? אני אוהב את לו ריד. ואת קובי אור. את יורם קניוק, לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, פנחס שדה. את סאלינג'ר ואת פטי סמית. את סטיבי וונדר. את וים ונדרס. את מאיר אריאל. זה ככה בשלוף על הרגע.
אבל מה אני באמת יודע על כל האמנים האלה שנשבעתי בשמם ושלפעמים בלילה, כשלבד ומאוחר, אני עדיין ממלמל כל שורה ופסקה שהם מלמלו אי פעם? למשל, אני מאוד מאוד אוהב את בוב דילן. מאוד. בטח הרבה יותר ממה שדילן אוהב אותי.
אבל למעשה מה שאני אוהב זה את הערכים שהדמות המופשטת בראש שלי, שנקראת בוב דילן, מגלמת. או, יותר מדויק, הפרסונה והשירים של דילן הדהדו והציפו איכויות שנמצאות בי ושיקרות לי כל כך, שאני כבר קורא להן יוסי. את יוסי שנתגלה דרך דילן אני אוהב.
אז אם כך, בעצם בוב דילן אהב אותי ללא ידיעתו הרבה יותר ממה שאהבתי או אוהב אותו אי פעם.
3. את מי אני אוהב (2)
ומה עם רבי נחמן? ורבי שלמה יצחקי הוא רש"י? והרב אשלג? כל השעות האלה שאני איתם. האור שלא חשבתי ולא פיללתי שיש כזה אור, שנדלק בחדר כשהאותיות "שלהם" נפתחות? קשה לומר שאני לא אוהב אותם. אבל הרי גם רש"י עבר עם השנים עריכה של גדולי ישראל. ואת השיחות של רבי נחמן תמלל רבי נתן. הכל פילטרים של פילטרים. אז את מי בדיוק אני אוהב? מי שמדליק את האור כשחשוך אני אוהב אותו. השאלה הגדולה היא מה אני יודע על חושך ואור.
4. השדה
פרשת תולדות מלמדת שלא רק את האבות הרוחניים שלנו (או את האימהות) אנחנו תופסים כמי שאמורים להדליק לנו את האור על כל המקומות החשוכים והחסרים, אלא גם ואולי בעיקר, את הבנים. יצחק יוצא "לשוח בשדה" כשהוא פוגש את אהובתו רבקה לראשונה. "לשוח" לשון תפילה ושיחה אבל גם לשון שיח. והשאלה היא אם יצחק רק התפלל בשדה, או שמא גם, התפלל על השדה. על טריטוריה. על מישור משלו.
שהרי הארץ כבר הובטחה לזרעו של אברהם, האב הגדול, שהיה נווד ורועה צאן. ופשוט שהזרע הראשון, יצחק, יחפש את המימוש שלו כיורש הארץ, ולעשות את המעבר מנווד לאדם בעל שדות וכרמים.
אם שדה היה החלום, הרי שעשו, השעיר מלידה (איזה דימוי נפלא לחיות המשק ולשדה מלא שיבלים), נתפס על ידי אביו כאיש שדה. גם השם עשו – עשב, מרמז להנחה שהנה גדל כאן הדור החדש והנועז שיירש את הארץ. טבעי שיצחק, שזיהה בו את הירידה לקרקע, יאהב את עשו.
בסופו של מעשה, כשיעקב בתחפושת עשו לוקח את ברכת הבכורה, יצחק מבין שלא את השדה הזה הוא חיפש. אלא שדה פעולה פנימי, אחר לגמרי – "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו השם" מודה יצחק כהה העיניים כשהוא מריח את בנו יעקב בבגדי עשו.
באיזה שדה אפשר לאדם כהה עיניים "לראות את הריח"? מהו השדה שאותו מברך השם? אלה כבר שאלות לפתוח איתן מאמר חדש. אבל ברור שאל"ף -אדם מתאהב בכל מה שמתראה כמילוי לחסרון שלו. ושבי"ת – כל מה שחסר לאדם – אהבה, הכרה, ביטחון, הרפתקה – נראה לו בשדות ובמישורים שונים. ולכן קל מאוד לטעות ולהימשך אחרי הרובד החיצוני, ה"בגדים", של מה שחסר לי.
זה אולי אפילו בלתי נמנע. אבל זו תכונה מאוד נדרשת לדעת להודות לפעמים, כמו יצחק, שמה שחשבתי שמצאתי, אולי היה דומה למה שחיפשתי, או בדרך למה שחיפשתי, או שבסך הכל היה קרום דק שעוטף את מה שחיפשתי. אבל שבעצם עדיין לא באמת מצאתי את מה שחיפשתי.
