כל מה שמטריד אותנו בחיים נמצא בפרשיות הבראשתיות האלה, ופרשת וישלח, כמו קודמותיה, היא פרשה מכוננת. הנתיבות שלום, האדמו"ר הקודם מסלונים, נותן לנו נקודת מוצא איך להסתכל על הפרשה ואומר: סיפורי יעקב הם בעצם קוד שבא ללמד אותנו – בני יעקב – תורה שלמה והיא, שכל חייו של יהודי הוא צריך להיאבק, ומכל המאבקים הוא תמיד יוצא ברווח. זה עניין של פרשיותיו של יעקב – להבין עם מי מתנהלים המאבקים. הפנימיים והלאומיים. (השיעור המלא, עם הציטוטים המלאים והסיפורים מעולם התקשורת – בסרטון שבראש הדף).
יעקב חוזר לארץ אחרי עשרים שנה בניכר. עם חזרתו, מתואר "וירא יעקב מאוד ויצר לו". למה גם וגם? פחד להיהרג, ורע לו גם מהמחשבה שייאלץ להרוג. יעקב עוד רגע הופך ל"ישראל", ומראה פה איזשהו מוסר פנימי שמאפיין אותנו עד היום. זה כמו הרופא הירושלמי שמטפל רגע אחד בחייל שנפצע בפיגוע, ומיד אחריו במחבל שפצע אותו.
חוץ וביטחון
אבל יש פה עניין נוסף – במדרש אומרים כי תחושתו של יעקב היתה – אוי לי שמא יגרום החטא. יעקב ירא לא מהמלחמה אלא מהחטאים של עצמו. הוא לא צבר מחוספס והוא לא מאצ'ו, הוא לא שש אלי קרב והוא מוטרד מענייניו הפנימיים.
רק בשבוע שעבר קיבל יעקב כל כך הרבה הבטחות גדולות, ממה הוא מפחד עכשיו? נחמה ליבוביץ' מסבירה ואומרת: אין הצדיק המובטח מאת ה' רואה את עצמו כמי שמאמין בגורל – שהמעשים לא משנים כי הגורל כבר נחרץ. הצדיק יודע שהדברים תלויים במעשיו ומושפעים מהם. ולכן, אומרת ליבוביץ' – יעקב לא מביע חוסר ביטחון בקב"ה או בהבטחותיו, אלא חוסר ביטחון בעצמו ובהתנהגותו. הוא מבין כבר כאן את מהות הקשר שלנו עם הארץ – את הדבר שתגיד לנו התורה בהמשך ובאופן די בוטה – שהארץ הזו מקיאה אותנו כשאנחנו חוטאים.
הרבי מלובביץ' שואל כיצד יעקב אבינו חשש להתלכלך בחטא, ומסביר כלל חשוב ברוחניות: בכל פעם שאדם מתעלה ברוחניות, נחשבת דרגתו הקודמת לחטא במובן של חיסרון. ולא רק שמעשים שהיו טובים למצב הקודם כבר לא מספיק טובים עכשיו, אלא גם שכל הדברים שכבר עשה בעבר נחשבים שוב ללא מושלמים. יעקב מתקדם בדרגתו הרוחנית וחושש שהוא במצב חיסרון. "אני תמיד שמח, ואני אף פעם לא מרוצה", היה אומר הרבי מלובביץ'.
בחלק השני של הפסוק קורה דבר מעניין: יעקב חוצה את כל אשר לו לשני מחנות ואומר – אם אחד מהם יותקף, שיישאר השני. למה הוא התכוון? אנחנו מחפשים הרי גישה לכל התקופות והדורות. רבי נחמן מברסלב אומר על זה: גם קצת זה טוב. אף פעם אל תוותר על הכל. כשרואים שאי אפשר להשיג את העצה השלמה, עדיף להילחם על דבר קטן יותר. לחטוף מה שאפשר, לשמור על משהו.
פנים וחינוך
בהמשך הפרשה אנחנו מגיעים למעמד המכונן שבו נותר יעקב לבדו, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". וכאשר יעקב מנצח סוף סוף, הוא מסרב לשלח את האיש עד שיברך אותו. הרמב"ם אומר שהמעמד הזה לא ריאלי, שזו נבואה. הרמב"ן אומר – ודאי שכן קרה. רש"י ורבים אחרים מפרשים שהאיש שאתו נאבק יעקב הוא "שרו של עשו". כלומר, לפני המפגש הפיזי, יש מאבק של תפיסות עולם.
זה דבר שהוא רלוונטי לכל דבר שעולה היום בחדשות. גם בהקשר של הטרור העולמי, גם בהקשר של יחסים נאותים בין גברים לנשים. קודם כל, לפני שבאים לנצח, צריך להיות ברור בזירה הרעיונית. לנצח שם. בלי המאבק הזה, יעקב לא היה הופך לישראל. ואם יש תכלית לרוע – זה הטוב שהוא מצליח להוציא מאנשים. רק על רקע רע אנחנו באים ומזהים את הטוב.
יעקב מתקדם ומגיע למפגש הפיזי. "ואני אתנהלה לאיטי, לרגל המלאכה ולרגל הילדים", הוא אומר לעשו. העולם של עשו הולך בקצב מהיר – אבל אנחנו ננצח עם האיטיות. עם השבתות, החגים, המצוות והילדים. זה מתנהל באיטיות, זה דורש זמן וזה נכון. ההפטרה נותנת לנו את העתידות: בסוף, אחרי תקופה של גלות שבה נתנהל לאיטנו, יבוא הרגע שבו מתגבר בית יעקב ומבית עשו לא נשאר דבר.
השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים. בשיתוף שמיא נחלאות.
