רוח מזרחית

מן הסיקים הייתי מאמץ את הדבקות ואת החיבור לטקסט. מהדלאי לאמה את הזהירות. ולישראלים הייתי מציע שיסתכלו קצת מסביב, אבל לא על הנוף. יונתן ברג נוחת בהודו
רוח מזרחית

כבר כשהגעתי לאוקראינה חשתי הקלה. האבק, הדלות היחסית, העולם שנראה כמו עצר מלכת, הפשטות והבתים המתקלפים שמגלים את שכבות העבר שלהם. בערים האירופאיות העשירות – בלונדון, באמסטרדם, במידה מסוימת בברלין, ישנה תחושה שהכול נולד הרגע. הדבר החשוב, המרכזי והנחשק הוא הווה – כמה שיותר ממנו ובצורה המאסיבית והמושלמת ביותר. יש איזו סטריליות, תחושה של ניקיון מושלם, של היעדר חיים. העבר מגורש על ידי בריוני הקדמה. כל סדק, צלקת, קיר מתקלף הן עדות לכישלון, לחוסר עמידה ביעדים, לתבוסה מול מבני הזכוכית והמתכת. אנחת הרווחה השתחררה כשנחתנו באמריצר.

מקדש הזהב של הסיקים

אמריצר היא בירת מדינת פונג'ב שבהודו. המדינה המרכזית של האוכלוסייה הסיקית – בני דת מרתקת. המקדש המרכזי, המרכז הדתי החשוב ביותר לסיקים נקרא מקדש הזהב והוא ממוקם בלב העיר, שהיא, יש לומר, עיר הודית טיפוסית עם קדחת של מנועים, רעש וצפירות, אבק תמידי וחום יוקד. מקדש הזהב נראה כמו נווה מדבר. מרחב שפוי, שקט ולבן בלב המהומה.

הסקיזים התגבש משילוב של דתות שונות ותחת המורשת של נאנאק, הגורו הסיקי הראשון. אחריו באו עשרה גורואים, כלומר מורים. הגורו העשירי, שהיה ללא יורש, כינס את הכתבים החשובים בספר ה"גורו גראנת סאהיב" והכריז על הספר כגורו ה-11 והנצחי. לסיקים מערכת תיאולוגית שתומכת בחיי מעשה, בפרנסה עצמאית ובלתי תלויה, בהתנדבות, הקפדה מוסרית ומתן צדקה.

בתוך החלל המקודש, נמצא הספר. מולו יושב הכהן, המניף מדי פעם מעין מברשת צמר כדי לנקות החלל שסביבו. לצידו עומדים כמה משמשים, העסוקים בקבלת מנחות ובמדיטציה. מצד ימין של הכהן נמצאים כמה מוזיקאים – נגן טבלה, נגן הרמוניום וביניהם זמר. הזמר חוזר ללא הפסקה על פסוקי הספר והשירה שלו מושמעת ברמקולים ברחבי המקדש ואינה נפסקת אף פעם. אלו רק הזמרים שמתחלפים.

אם כן, הטקסט נמצא במרכז והקריאה בו היא המעשה המרכזי בריטואל הדתי. ברחבי המקדש פרושים כוכים קטנים, בהם יושבים אנשי דת וקוראים בספר ומולם המאמינים. המחשבה של רצה אל קריאת התורה בשבת, לארון הקודש, לפרוכת, לעליות לתורה. הדמיון גדול: החשיבות של הטקסט, הקדושה שלו, האפשרות לשמור על דיאלוג דתי תמידי דרך הקריאה. אבל ישנו גם הבדל מכריע: כאשר הטקסט הופך לגורו, נדמה שקשה הרבה יותר לייצר מערך פרשני ענף, שמתווכח ומפרק את הטקסט היסודי שוב ושוב בכדי להתאים אותו לזמן ולמקום. מצד שני, החזרה על הטקסט יומם ולילה, מביאה אולי להטמעה גדולה יותר שלו בחיי המאמינים. אולי, אני תוהה, ספר התורה שיוצא בכל שבת וחוזר שוב לארון, מראה על המאמץ הכרוך בחיבור של הקריאה בו לימות החול. בכל מקרה, הייתי שמח שנלמד מהסיקים מעט דבקות.

הדלאי לאמה והגולים הטיבטיים

דרמסלה, או נכון יותר העיירה מקלוד גאנג' שמעליה, בנויה על גלות. המקום פרץ לתודעה המערבית עם ההימלטות של הדלאי לאמה מטיבט הכבושה והחלטתו לקבוע את מושבו במקום. הפליטים הטיבטים שממלאים את העיירה הופכים אותה למקום בעל מתח רוחני, עדינות והכנסת אורחים. כל פליט שעמו שוחחתי, והיו לא מעט כאלה, חי בתודעה ברורה של גלות חריפה ושל רצון עז ובלתי משתנה לשוב לטיבט. גם אותם אלה שנולדו בהודו ושיש להם עסקים – מסעדות, גסט-האוסים וחנויות – לא חשבו פעמיים. גם לא במחיר אובדן ברור של איכות חיים.

במובן הזה, הדאגה הגלויה של הדלאי לאמה שהתרבות, כלומר הבודהיזם הטיבטי, ייעלם ויטושטש עם הגלות, נראית לי לא מבוססת. הדלאי לאמה מדבר רבות על הדמיון היהודי-טיבטי ואף הזמין רבנים בכדי לשוחח על שימור התרבות בגלות. אבל, אותה תודעה גלויה של גלות לא גורמת לטיבטים להפנות זעם, שנאה או אלימות כלפי הכובש הסיני. להפך, הם מתייחסים לכך פעמים רבות, בעקבות הדלאי לאמה, כאימון בחמלה. כמעט בלתי נתפס, כמעט לא אנושי, ובכל זאת. זו אולי הדוגמה היחידה במאה שלנו ובמאה הקודמת, אולי חוץ מהמקרה ההודי, למאבק לאומי שהוא לא רק לא-אלים אלא דתי במובן הרך של המילה.

אי אפשר להימלט מדמותו המחייכת של הדלאי לאמה ברחבי מקלוד גאנג'. הוא בכל מקדש ומנזר, ברחובות, על בגדי האנשים ועל הקירות. החיוך הוא הדבר הראשון שבולט לעין. אותו חיוך שנעדר כמעט מכול המנהיגים הדתיים, השקועים בארשת פנים המבטיחה רצינות ודבקות. אבל החיוך הוא רק סימן ראשון, חיצוני, לנוכחות יוצאת הדופן של מי שהוא היום המנהיג הדתי הבולט בעולם, בעיניי.

הכתיבה של הדלאי לאמה, בספריו, וההתבטאויות הציבוריות שלו, מצטיינות בצמד תכונות: בהירות וזהירות. הוא מעולם לא כותב מעל לראשו של המאמין ומקפיד לפשט ולהבהיר את המסר. הוא צודק, אם יש דבר שנעלם מן השיח הדתי היא אותה פשטות שסופה בקואורדינאטות היסודיות של הנפש האנושית – הרצון לשלווה, הבנה ויציבות. אבל הוא גם נזהר, כי הוא יודע את רשת הקורים שהיא האנושות, את הרגישות הלאומית, הדתית של אין סוף הקבוצות, את העובדה שרובנו עסוקים, או לפחות לא מודעים לכך שאנו דורכים על האחר.

הישראלים ועצמם

והנה, הגיע הרגע להתחיל לדבר על נדידת הישראלים בהודו. תופעה יוצאת דופן, כמעט לא נתפסת, לעתים הזויה, שיש שבה צדדים חיובים ושליליים המתחלפים במהירות רבה. ב"לב היהודי" שהביס זה מכבר את "בית חב"ד" במאבק על לב הצעיר הישראלי כאן, נראית התפילה כמו בבית כנסת בנחלאות. הנוסח, הגיל, משחקי החיזור בין המינים, אווירת המכינה והשחרור מהצבא: כל הסממנים הדתיים-לאומיים שם.

רבים מאלו ששוחחתי איתם שם לא ידעו דבר על הגולים הטיבטים, לא ביקרו במנזר או בביתו של הדלאי לאמה וכלל לא טרחו לברר מדוע הכפרים הקטנים בגסו ודרמקוט הפכו לאתרים נחשקים על מסלול הטיול בהודו. כלומר, רבים מאלו שפגשתי הגיעו לבגסו או לדרמקוט, הכפרים שמעל מקלוד גאנג' בכדי לשהות בשלוחה זולה, בעלת נוף מרהיב ואוכל נהדר, של המציאות הירושלמית שלהם. ודרמסלה, בכנות, היא מקום שמושך את החומר האנושי המשובח יותר בין המטיילים בהודו.

יש בבורות הזו ביחס למקום, היעדר סקרנות, ביטחון עצמי מופרז ופחד. הרצון להישאר בתחומי הידוע והמוכר. באותו נוסח, עם אותם פרצופים, אותן שיחות ואותה שפה. היעדר של הפריה מן הסביבה הופך את הטיול בהודו, בעיני לפחות, למוגבל ועיוור. הודו, יותר מכל יעד אחר שאני מכיר, היא מקום לשינוי פנימי, שינוי שנולד מהתכה של דבר בדבר, ולא מעבר מנוף מרהיב לאחר. לא שהיא לא מצטיינת בנופים, אבל יש לה מתנה חשובה יותר.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. כדאי לבחון את קביעתו של יונתן ברג שהדלאי לאמה הוא המנהיג הדתי הגדול בזמננו. נכון, הוא פופולרי מאד בחוגים מערביים שונים, אבל מה הסיבה? החיוך?

    מי שילמד את הנתונים יגלה שהדלאי לאמה הוא באמת אדם פיקח מאד בעל הבנה דיפלומטית. כדי לקבל תמיכה בקרב מעצבי דעת הקהל בתקשורת האמריקאית הוא עשה רפורמה באמונות הבודהיזם בשלושה תחומים שהם יסודות הויכוח הציבורי בארה"ב. הבריאתנות מול האבולוציה, התרת הפלות, לגיטימציה להומוסקסואליות. בכל הנושאים האלה הוא קיבל את ההשקפה הליברלית בראיונות והכרזות באמצעי התקשורת המובילים הארה"ב, מתוך טקטיקה (לגיטימית) לקידום המאבק הלאומי הטיבטי נגד סין.

    תורת המאבק בדרכי שלום שלו לעצמאות טיבט מהכיבוש הסיני (שעליה זכה בפרס נובל לשלום) גם היא עברה כמה תקופות. בתחילה שלח את אחיו להקים מחתרת אלימה בתמיכה צבאית של הודו. כשראה שזה לא יצליח, עבר למנהיגות פוליטית שדגלה בדרכי שלום. וכשראה שהיותו מנהיג דתי עליון שמאמיניו רואים בו את הנוכחות האלוהית עלי אדמות העוסק גם במנהיגות פוליטית גורמת אי נחת בקרב חוגים ליברליים, פרש מהמנהיגות ומינה פוליטיקאי שינהיג את המאבק הטיבטי.

    הוא פיקח, הוא מחייך, הוא אשף יחסי ציבור בעולם המערבי. אבל מה עושה אותו מנהיג דתי כל כך חשוב? תורתו וספריו אינן ידועים בקרב הציבור הרחב בעולם, ולא יצרו שום שינוי רוחני עולמי. כל מי שיבחן מה הוא יודע על תורת הדלאי לאמה ייאלץ להודות שחוץ מכמה פתגמים נאים על שלום וחמלה, הדת של הדלאי לאמה היא נעלם גדול מבחינתו. מי שמעמיק בלימוד הרעיונות של הבודהיזם הטיבטי על התגלות המנהיג בגלגול נשמות בילדים ועוד ענינים פאגאניים מוזרים, מבין מיד שהדלאי לאמה הוא אמן באריזת מערכת אמונות שאינה ניתנת לקבלה ע"י אדם מערבי נאור לפתגמי שלום מחויכים.

    ועוד מילה על הסיקים, שיונתן ברג שולח אותנו ללמוד מהם דבקות. הגורו האחרון איבד את כל בניו במאה השבע עשרה, ומשראה שלא יוכל ליצור המשכיות של משפחתו בהנהגה, קידש את הספר כגורו נצחי כדי להנציח את זכרו. מתוך כך צמחה דת מיליטריסטית ואלימה שמקדשת את הפגיון והנשק. בשנות השמונים עסקה בפעולות טרור קשות כדי להקים את "מדינת הטהורים", קאליסטן. נראה לי שכדאי שנחפש לנו מורים קצת יותר מתאימים.

    רק אומר
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *