אמת, מה נהדר

האשה שמצאה תרופה לרעש מחזירה אותי אל חיק המדיטציה, ויהודים מכל קצווי הרוחניות מעבירים עליי יום כיפור יוצא דופן, בבית תה אי שם בהודו
אמת, מה נהדר

בדרך לביר, מושבה טיבטית קטנה מרוחקת כשלוש שעות מדרמסלה, עצרנו במנזר קטן. הנזירות היו בהפסקת צהריים ואנחנו המתנו לטנזין פאלמו, נזירה בריטית בת שבעים, מקימת המנזר והמדריכה הרוחנית שלו – המערבית הראשונה שהגיע לדרגה בכירה כל כך בבודהיזם הטיבטי. פאלמו מוכרת בעיקר בעקבות הספר "מערה בשלג", ביוגרפיה חלקית שלה ובה מתוארת תקופה בת 12 שנים שאותן העבירה בריטריט (תקופת מדיטציה אינטנסיבית) סגפני באופן קיצוני במערה באזור סיקים שבהודו. שנים שבהן ביקשה להגיע להארה אבל יותר מכך, להתרחק מהעולם הרועש שהקיף אותה.

עם הרעש של העולם החלה גם שיחתנו, במשרדה של פאלמו, מול המקדש הבודהיסטי היפהפה. היא ביטאה את הכפילות שחשה ביחס לעולם סביבה: תנועה הולכת וגוברת של רעש וחוסר שקט מול התרוממות אטית אבל יציבה – כך היא חשה – של רצון כן להתבוננות פנימית. הבודהיזם, או נכון יותר המדיטציה, שהיא הכלי המרכזי והמעולה שיש לבודהיזם להתמודדות עם הרעש, הם בעיניה התשובה לעולם הצרכני והחומרי שצובר תנופה, זה הרושם שהיא צברה ממסעותיה ברחבי העולם כמורה ומרצה.

אני עצמי, כך סיפרתי לה, התמדתי במשך חמש שנים אחרי שובי מהמזרח, לפתוח כל בוקר במדיטציה. מה מחק, בסופו של דבר,  מחיי את אותה פתיחה שקטה, אטית, מדודה של הבוקר? המעשים, כלומר הפרנסה. הצורך לכווץ את הזמן, לנוע מהר יותר. שנים לוקח לבנות הרגלי מדיטציה ויומיים ללא זמן מספיקים כדי להבריח את הריכוז ואת ההרגל. זה מה שקרה גם לי.

בהומור חם ובפתיחות, החזירה אליי הנזירה את זכר אותם בקרים. היא הציעה לשבת לחמש דקות ביום, באמצע הכל. כששאלתי אותה על הימים במערה, מבקש לחלץ את אותה דמות ישנה שלה, לדעת כיצד נראים הדברים מתוך בדידות קיצונית, התבוננות קיצונית של יותר מעשור בתוך התרגול הרוחני, סירבה. "זה היה לפני כל כך הרבה זמן, מי זוכר" אמרה. ההתחמקות הזו היתה בעיני אות להעדר אגו, לדחייה של מופע האני שמוביל את המהירות מערבית. בדיוק אותו הדבר שהרחיק ממני את מדיטציית הבוקר: הרצון למהר, להספיק, לחקוק את שמי על הנצח. המשכנו לשוחח לאורך שעה, על היהודים הרבים שמוצאים עניין בבודהיזם, על סיפור החיים שלה, על הביקור שלה בארץ ועל חיי המנזר אבל כל אלו היו גם, במידת מה, רעש. מן הבוקר שאחרי פגישתנו, חזרתי לשבת למדיטציה בכל יום, מיד אחרי תפילת שחרית, מול החלון בגסטהאוס.

גלגול נשמות

הדלאי לאמה, כמו כל לאמה חשוב במסורת הטיבטית, נבחר על ידי משלחת מיוחדת שיוצאת, לאחר מותו של הלאמה הקודם למצוא את הגלגול החדש שלו. הביטחון בגלגול הנשמות הוא מוחלט ותמונות ילדים קטנים שהם גלגולים של המורים הרוחניים, מופיעות בכל מקום. אודה ולא אבוש – בהתחלה, ואולי גם כעת, הרעיון של גלגול נשמות נדמה לי בלתי אפשרי, מיסטי, נובע מפולקלור ואמונה עממית. אולי אפילו ניסיון נואש לדחוק את המוות הלאה. יותר מזה, ופה אני כבר חוטא בהכללה – הרעיון הזה נראה לי לא יהודי. כלומר, לא יהודי כאותה יהדות שממנה באתי, היהדות האירופאית-גרמנית שבה היה מקום מועט מאוד למחשבה מיסטית, על טבעית. אולי פחד היה שם, מחוסר הסדר שמאפיין מחשבה כזו, מן הכאוס הצבעוני של האמונה הרפויה יותר, המיתולוגית, חוסר סדר שנוגד את האהבה לסדר ולהיגיון.

והנה הגיע יום כיפור בביר, וכול מה שמצאתי באינטרנט היה נוסח ספרדי לתפילות יום כיפור. מה רבה היתה ההפתעה שלי כשהתפללתי ביחידות על מרפסת הגסטהאוס, מול העמק המנוקד עננים, וגיליתי בתפילת הווידוי בנוסח שהיה לי, בפשטות וטבעיות וידוי על חטאים שעשיתי בגלגולים קודמים. קראתי את הווידוי כמה פעמים, ולאט לאט חדרה לתוכי הכרה שהפכה בתוכי חדרים ויצרה מהומה פנימית – אני מכיר, חווה, חי, צורה צרה של החשיבה היהודית. מה שהיה נראה לי שלם, עגול, הדבר שאותו כינתי ביני לבני "יהדות", אינו אלא חלק, קול אחד, מתוך ריבוי שבתוכו גם אמונה שלמה בגלגול נשמות.

לפתע, לא רק נפלטה בתוכי אנחת רווחה – שמחה מהירה על השפע החדש שיכול להיכנס אל תוך חיי מתוך היהדות שאני עדיין לא מכיר, אלא גם קרבה חדשה נולדה בי בתוך תפילת יום כיפור אל הכפר הקטן, אל התושבים, הגולים הטיבטיים, אל הרי ההימלאיה שמעליי, קרבה של מי שבא ממקום שמאמין במה שגם הם מאמינים בו.

יום כיפור

אם כן, התפללתי במרפסת תפילת יחיד ארוכה ביום כיפור, בערב ובבוקר, בנוסח שאותו הורדתי מהרשת. האמת? לא הצלחתי להכריע מה עדיף. המניין חסר לי, שירת "מה נהדר היה כהן גדול", הכריעה המשותפת, הריקוד בקצה התפילה, אבל מאידך היה שם משהו חשוב לא פחות – לא היה לאן להימלט. הייתי עם עצמי בלי יכולת לחמוק מאותה עמידה מול הדין, שהוא תמיד חשבון נפש פנימי נוקב: הבדידות מקרבת אותנו לכנות פנימית.

לאחר התפילה יצאנו אל דוכן תה זעיר. אני עצמי לא שתיתי או אכלתי כמובן, אבל בת הזוג שלי כן. בתוך שניות התברר ששאר המערביים במקום הם כולם ישראלים – משפחה מהקהילה האנתרופוסופית בטבעון ומרצה צעיר מהמחלקה למזרח אסיה באוניברסיטת חיפה. כך עברו להם הצהריים במהירות, קודם בשיחה ארוכה על אנתרופוסופיה כדרך חיים וכדרך חינוכית ואחר כך הרצאה מקיפה של המרצה על ההינדואיזם שהוא חוקר. בתוך כמה שעות עברנו דרך צמד עולמות עשירים ומלאי תבונה.

אבל בכך לא הסתיים היום, כי לאחר כמה שעות הגיע למקום גבר מוכר למקומיים, בן המקום. במהירות התברר שלפנינו עוד יהודי, הפעם אמריקאי, צלם קולנוע שעבד בהוליווד ועבר לגור בהודו אחרי שהפך לבודהיסט. השיחה מיהרה לחזור מאנתרופוסופיה והינדואיזם ליהדות, למצב בארץ וכמובן לאבן הנגף הגדולה שלנו – סוגיית העם הנבחר ובעיית הגזענות שעלולה לנבוע ממנה בתפיסה שגויה. כך סיימנו את הערב, כשאני שובר את הצום וסביבי החבורה שהתגבשה, יושבים במסעדה קטנה באמצע הפסקת חשמל ארוכה. יום כיפור? כן, אחד מהחזקים שעברתי. כי הסיכום, הווידוי שלנו ביום כיפור, הוא לא רק על העוונות והחטאים אלא על חיינו ועל מה שמרכיב אותם. ובעיני, אם יש בהם חתירה לאמת ובקשה לקיום רוחני, כל דרך של בקשת אמת ורוח, הרי שאנו יוצאים זכאים בדין.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *