הסליחה המרהיבה מכולן

ונדמה לנו שהעולם לא יכול לעמוד בפגמים שעשינו. אבל אחרי שאנחנו מתקנים, אז נפתחת בפנינו האפשרות לראות איך התוכנית הגדולה לא נפגמה כלל וכלל
הסליחה המרהיבה מכולן
1.

ראשון הגיע מעין עם לחיים אדמדמות, חוסר ריכוז מופגן וקו נזלת שמתחיל באף ומסתיים אי שם בכיוון הברכיים. אחריו הופיעה קשת, סגולה כמו חציל זרחני ותופסת את הבטן. שלפנו עוד פעם מודד חום. אקמול, נובימול, דקסמול.

והעולם עמד מלכת. שוב עמד מלכת. בחוץ אנשים שברו שתיקה ואיימו לשבור את העצמות של מי שישבור שתיקה. בבית בועות. הסלולרי צפצף צפצופים מדאיגים ששוב פעם נתניהו ומתווה הגז. בבית מחבואים. המון המון מחבואים. ולוטו זיכרון. ופאזל שטיח. ולגו מכוניות. והרכבת הגדולה והקטנה. והקוף שעולה רק על הרכבת הקטנה. והכבש השישה עשר. ופוגי. בחיים לא האמנתי שאי פעם יגמר לי מפוגי.

אחרי יומיים קצת נגמר.

2.

אני יודע שיש התעוררות מסוימת בשנים האחרונות, אבל לטעמי זה רק נוגע בקצה קצהו של הצורך בשירי ילדים חדשים, רבים, מעניינים ונהדרים. טלוויזיה היא הפרעת קשב אחת גדולה. יו טיוב זה הפרעת קשב בחזקה. הנוגה שזרח על הפנים של מעין [בן שלוש ושישית] כשהתחלנו לרדת מהיו טיוב והטלוויזיה לטובת מוסיקה נטו היה לא מתוכנן. ומאז אלה הרגעים הכי טובים בבית. אבל ההיצע המוכר לנו לפחות, לא מחזיק את הביקוש. וזה לגמרי הפוך מהמצב בתעשיית המוסיקה לבוגרים. תנו עוד. ותנו יפה. לא מתחנף. ולא מנסה לעשות טלוויזיה ומשחק מחשב ומלחמת עולם בצלילים.

תנו להקשיב.

והרי יכול להיות שהבעיה הכי לוהטת בשיח המקומי ברשת – חוסר הקשבה טוטאלי בין הצדדים הנצים – היא בגלל ש… אנחנו מתקשרים ברשת. ובתצורה הנוכחית שלה, הרשת היא מקום מפורר ומדכא הקשבה.

3.

די מדהים שלרשת קוראים רשת. די מצחיק שלכבלים קוראים כבלים. ואני יכול להמשיך עם זה עוד אבל הפואנטה מובנת.

4.

פרשת ויגש מעלה על נס את אחת המתנות המרהיבות ביותר שקיבלנו כאן עלי אדמות והיא היכולת לסלוח. אחרי שהאחים נופלים ברשת שטמן להם ואחרי שיהודה שם עצמו בכבלים ומוכר עצמו לעבד תחת בנימין, יוסף נגלה לעיני אחיו. זה הרגע שלו לנעוץ. זה הרגע שלו להיות צודק. ויוסף מוחל על הרגע במרהיבה שבסליחות.

"זה לא אתם", הוא מגלגל את המציאות מחדש. "זה רצון האל. ומה שאתם חשבתם לרעה, השם חשב לטובה". יוסף חוסך לאחיו לא רק את הדין והעונש אלא גם את רגשי האשמה. את הבושה. את נקיפות המצפון.

במקרה הזה יוסף גם סלחן וגם צודק. שהרי באמת מכירת האח הנוראה התגלגלה באופן נפלא לכך שבאחרונה יוסף יציל את בית אביו מחרפת הרעב. אולי מכיליון. ועדיין. הם לא היו בסדר. וזו הרי דרך פסולה מהעיקר לגלגל את הרוע האנושי על התוכנית האלוקית ולומר: "ראית? גם זה יצא לטובה". אז מה אם יצא לטובה. אתה לא היית בסדר. זה לחוד וזה לחוד.

ואכן, זה לחוד וזה לחוד. עד שיהודה, האיש שבעצתו נמכר יוסף הצעיר, מגיע להכרה מלאה בחטאו ועושה תיקון שלם עד כדי כך שהוא מוסר את עצמו לעבדות ממש בעד אחיו. ובואו נבין – להיות עבד במצרים של הזמן ההוא משמעו למות בחיים. התיקון של יהודה לא היה להגיד סליחה. הוא לא "חזר בתשובה" ולא "הביע חרטה". כשיהודה מציע את עצמו לעבדות תחת בנימין, הוא נכנס חזיתית ומעשית ביהודה הקודם, ומקריב את כל מה שהוא היה פעם – מנהיג גאה, תחבולן ורב כוח של משפחה נבחרת. הוא משתנה. במעשה ממש.

עכשיו יוסף יכול לסלוח. כי האדם שעומד מולו הוא לא האדם שמכר אותו ליד הבור. האדם ההוא כבר לא רלוונטי. על פי הסיפור המופלא של יוסף ואחיו עולה כנראה שהדרך היחידה לסליחה גמורה היא שכשזה [או זו] שגרם עוול או כאב, משתנה ממש. אתם מכירים בטח את ההוא מהתיכון או מהצבא שהיה אימת הכתה ועכשיו במפגש המחזור הוא גבר רך וחביב וסנטימנטלי. על מי תכעס? למי תיטור? הוא כבר לא שם. חבל על הזמן.

5.

אבל יש עוד ממד, גבוה מזה. תמיד כשלמדנו חסידות, היה משפט שהיה קשה לי אתו שאמר, שכשעושים תשובה אמיתית, כל החובות של האדם נהפכים לזכויות. איך נהפכים? חובות זה חובות. הכאבת. גזלת. העלבת. איך תשובה הופכת את זה פתאום למשהו טוב?

התיקון שעשה יהודה, שבעקבותיו יוסף מגלה לאחיו ההלומים שהמכירה שלו היתה הדבר הכי טוב שהם יכלו לעשות בחיים שלהם ושהנה התגלגלה מזה הצלת נפשות לכל המשפחה, מלמד שכשאדם מתקן את עצמו במשהו, נפתחת לו ראייה חדשה, לא רק של ההווה והעתיד אלא גם של העבר. והוא מבין שבתוכנית הגדולה, גם הדברים הלא טובים שהוא חשב ועשה הם חלק מההתפתחות של הבריאה. שהיא בוודאי דבר טוב מאוד.

מכאן יוצא, שהדבר הכי קשה לאדם שנמצא במידה מקולקלת הוא, שהוא כל כך מרוכז בעצמו כמרכז הבריאה עד שהוא לא מסוגל לראות את הטובה שהוא עושה כתא קטנטן שאפתן וחביב בזרם הגדול. והוא מלא רגשי אשמה: הנה פגמתי כאן. הנה פגמתי פה. ואיך העולם יעמוד בזה? אבל אחרי שהוא תיקן, אז נותנים לו לראות את התוכנית האלוקית – בוא תראה – לא קרה כלום. הכל בסדר. גם זו לטובה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. מרגש מאוד. עד דמעות. תודה על הרשומה הזו.

    לילי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *