האוטובוס האחרון

בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ולא משנה אם זה הודו, תל אביב או דימונה, אנחנו נדרשים לבחור בין אוטובוס התיירים הממוזג של החיים, זה שיסיע אותנו בנוחות לאטרקציות, לבין זה האותנטי, המקרטע לאיטו במחוזות של אמת
האוטובוס האחרון
1. מתי איבדנו את הלהט?

על העיירה אורצ'ה שמענו מאותו חוקר צעיר מאוניברסיטת חיפה שהתארח באחד הטורים הקודמים. אורצ'ה היא עיירה, בעצם כפר במרכז הודו, במדינת מדיה פרדש, ובה עתיקות של ממלכה קדומה שכל שנותר ממנה הם הארמונות והמקדשים. הארמונות והמקדשים הם שרידים לשליטים הרג'פוטים והמוגולים ששלטו באזור החל מן המאה ה-16 והתחרו האחד בשני בבניית מבני פאר. שליט אחרי שליט, באותה תשוקה עתיקה כימי האנושות לנצח את המוות באמצעות הנצח, או אשליית הנצח שיש בהישגים חומריים, מילאו את האזור במבני אבן ופיתוחי זהב. אבל הגענו לאורצ'ה בזמן טוב בעבור ההווה.

הגענו בליל ירח ומלא ובו חוגגים מאמיני ראמה, אחד האלים בארסנל ההינדי. ראמה הוא אחד הגלגולים המאוחרים של וישנו ומייצג את התקרבותו לעולם האדם, על הקשיים והפיתולים הנפשיים בתוכו. ראמה הוא אל פופולארי מאוד בקרב המאמינים ועלילותיו מקובצות בספר ה"ראמאיאנה", ספר מרכזי בתפיסה ההינדית וכזה שמגדיר ומעצב את החיים בהודו של העבר ושל ההווה.

אבל כעת תיאור קצר של המקדש המואר באורות ניאון וירח, בשעה של התרגשות דתית: המאמינים הולכים מסביב למקדש במעגלים הולכים וגדלים, מדי פעם אחד או אחת מהם נצמדים אל קירות המבנה ומחבקים את האבן. האחרים ממשיכים בדרכם, מניפים דגלים אדומים. השירה פורצת מההולכים אבל גם מרחבת האבן שלפני המקדש, שם יושבים מאמינים בחבורות , מכים בתוף ושרים. לעבר המקדש מובילה דרך מחופה במתכת וברצועה הצרה הזו נדחקים המונים, אלפים, מוחצים אחד את השני מול דלת המקדש שאמורה להיפתח בשעה שבע.

ואז זה קורה. כולם נעים לעבר השער שנפתח, רצים ודוחפים. המאושרים נכנסים והאחרים ממתינים לתורם. הלהט המיוזע הזה, תחושת הדחיפות, ההמון והריח הקטורת, הנרות שבערו בתוך המקדש, החיה את העולם העתיק שמסביב, את ההריסות של אורצ'ה ואת ההריסות הפנימיות שבתוכי, של אותם ימים רחוקים בירושלים, ימים של עם שהלך גם הוא מסביב לקירות המקדש, ניגן ושר. אולי זהו הדבר שמחבר אותי להודו באופן עז כל כך: היא מצליחה להראות לי, להקים לתחייה את מה שהפך למיתולוגיה בלתי אפשרית אצלנו. המחשבה כי אותה דבקות, עבודה רוחנית אקסטטית, חושית, בוערת, אינה קיימת יותר בעולם המודרני היא מחשבה מדכאת בעבורי.

יותר ויותר מתברר לי גודל האבדה, ההזנחה הרוחנית של אותה מידת דבקות, אמונה בפלאי, אותה עבודה חושית של העולם שנגפה מפני המחשבה המערבית. אותה מחשבה מערבית שכבשה אותנו, מצמיחה את היכלי התפילה החדשים- הקניונים, היכן שהמאמינים נעים בדבקות לא פחותה לעבר השערים של חנות בגדים שרק נפתחה. אותה נוחות שמאפשרת לאור להיות דולק בשבת, לשמיטה לעבור מן העולם, לטכנולוגיה להיות כל העת לצידנו.

בפנים המקדש, אליו נכנסו יום לאחר החג, עומדים המאמינים בשורות. הם מתקדמים לכיוון הכהן בשעה שפסוקים מושרים כל העת, הברהמין מזה עליהם מים קדושים ונותן להם פראסד- מאכל קדוש מתוק. בעודי מתקדם בשורה הארוכה נעתי בחוסר נחת, לבוש בבגדים המערביים מול אותה תמימות, פתיחות של החושים, פשטות. אותו להט, אותו "בהקטי" נראה גם לי לרגעים כמו התמסרות מוקצנת, כמעט שיכורה.

כיצד קרה שאיבדנו, שאיבדתי את הקשר לאותם ימים רחוקים בווארנסי שלנו, ירושלים. כיצד זה שהעבודה הרוחנית שלנו הפכה למשהו ממלמל, בעיניים עצומות, בתפילה שקטה, בהקפדה על ריסון החושים, ריסון הולך וגובר באמצעות ההלכה, החשובה אמנם אבל לא במחיר ויתור על הלהט, הדבקות, העמידה בכניסה לבית האל בצפיפות, מתוך שירה ובעיניים בורקות.

באור'צה, מול המאמינים שנדחקו לפתח מקדש ראמה, מול האחרים שצעדו לאורך כל הלילה מסביב למקדש התגעגעתי למי שלא הכרתי מעולם – לאבות שלנו – אותן דמיות רחוקות, ארוכות שיער, הנעות לעבר ירושלים מכל עבר, עומדות לרגע מול העשן העולה מן העיר, עיניהן בורקות כמו מאמיני ראמה והם מזדרזים לגמוע את הקילומטרים האחרונים לעבר המוזיקה והלהט.

2. לעשות סיבוב פרסה

בקהג'רהו ואגרה נכנסו אל מסלולם של התיירים האמידים. אין רבים כאלו בהודו, וכשהם באים הם נעים במסלול "הממלכות האבודות" מראג'סטן לעבר קהג'רהו ואגרה. בקהג'רהו ישנן כמה קבוצות של מקדשים מרשימים מאוד מן תקופת שושלת הצ'אנדלה, שושלת רג'פוטית ששלטה באזור בין המאות ה-10 ל-12. המקדשים מפורסמים בגלל הייצוג של ארוטיקה על קירותיהם, עדות לתפיסה ועבודה רוחנית טאנטרית, כזו שמבקשת עבודה דרך האנרגיה הנשית, תוך שימוש במיניות.

אבל המקדשים מרשימים הרבה יותר מן האלמנט האקזוטי הזה. באגרה, כמובן, מצוי הטאג' מהאל, אותו מונומנט אהבה אדיר ממדים, לבן ונקי שבנה הקיסר המוגולי שאה ג'האן לזכר אשתו ארג'ומנד באנו בגום, לאחר מותה. שניהם קבורים במוזוליאום העצום, זה לצד זה. גם המקדשים בקהג'רהו וגם הטאג' מככבים בכל סיכום של פלאי עולם ארכיטקטוניים, והם אכן מרשימים מאוד, אין לטעות. אבל אין כמו המסלול התיירותי הזה כדי ללמד על עבר והווה, על חיות ועל מבט מרוחק על הקיום, על מה שהודו יכולה להעניק לך ושום מקום אחר לא, ועל המעבר בהודו כמו עוד אתר של אתרים ומקומות לצלם.

הודו, ללא הגזמה, היא מקום משנה חיים. בעבורי, 12 שנים אחורה, בחור צעיר, משוחרר טרי מהצבא אבל לא מזיכרונות השירות, אדם שרצה רק להתרחק עוד ועוד, הודו הייתה המקום שבו התחלתי לחזור. קודם כל לעצמי ואחר כך, לאט לאט, למשפחה, לשפה, למולדת. למה? מה הופך אותה למקום שבו אנשים פוגשים את עצמם בעוצמה כל כך גדולה, מקום שבו הפחד והאושר חולפים בך במהירות, באיכות של רכבת הרים ומותירים אותך שוב ושוב חשוף ופגיע?

כל כך הרבה אנשים ניסו לתאר, לפענח את אותה מראה נקייה, שאין כמוה, ואיש, לטעמי, לא הצליח. אולי אי אפשר לספר את הסיפור ההודי, אותו מקום כאוטי, צבעוני, עני, מלוכלך, מאושר, מסריח, מאמין, אכזרי, במלים. אי אפשר כי הודו מבקשת לעזוב את אותו מבט מהורהר, מרוחק, לא מתחייב שמגיח מאותה תיירות אתרים, מאותם אלבומי תמונות בארוחות שישי.

צער, זה מה שאחז בי מול גדודי התיירים שנכנסו במהירות לאוטובוס הממוזג. צער על העמידה בשערי הארץ המובטחת והסיבוב לאחור. נכון, יש מחיר לאותה תיירות אחרת, מחיר גופני ומחיר נפשי. בעצם, בכל מקום בו יש מפגש עם המדורים הפנימיים ישנו מחיר. ואולי המחשבה הזאת רחבה הרבה יותר מאשר הודו ומקדשיה. אולי המטאפורה הזו נכונה לחיים עצמם, בכל מקום. החילוק הזה, בין אוטובוס תיירים ממוזג הנע במהירות בין פלאי תבל לבין האוטובוס המקומי הצפוף העולה לאט, בחום, במעלה ההימלאיה, החילוק הזה מגדיר את חיינו.

אולי אלו ההצעות העומדות מולנו, כל אחד ואחד, היכן שהוא, ללא הבדל גיאוגרפי. הרי גם בחיינו בתל אביב ובירושלים ובדימונה ובנהריה ובקצרין ובערד, אנחנו יכולים לבחור במזגן הגדול- המסך הקטן, ובעוד כמה מזגנים קטנים – חוסר ידיעה, התעלמות, שגרה. בעיקר שגרה.

ואנחנו יכולים לחפש את הזיעה, הבלבול והפקפוק, התנועה לעבר הלא מתוכנן והלא מוכר. אולי העצב שלי בקוג'רהו ואגרה, כך אני חושב כעת, בעודי כותב, הוא כי אני עצמי, כך אני חש, יום אחר יום, מתקרב יותר ויותר לעבר האוטובוס הממוזג ומתרחק מהאוטובוס המקומי הצפוף שאין לדעת מתי יגיע. ואולי הנסיעה הזאת להודו, עשור אחרי שחזרתי ממנה, הוא ניסיון לא מודע, אולי אחרון, לשנות את כיוון התנועה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *