תקופה של הבנה

כמה פעמים צריך לאכול שווארמה, או להוציא אלבום, עד שמבינים שזה לא אוכל ושזו לא מטרה? יוסי בבליקי על מדידה אחרת ואמיתית של הזמן
תקופה של הבנה
1. משל השווארמה של מיקי

אתם מכירים אותו מהאלבומים של אריק איינשטיין, יוני רכטר, יהודית רביץ ודורי בן זאב. מהשנים הנפלאות של הצמד טנגו.כחלק מלהקת קאריזמא שלוותה את "מסע הבחירות של מאיר אריאל". מהעבודה עם זוגתו לשעבר מיקה קרני. מהסשנים במושב "אמירים". מהופעות היחיד באוזנבר.

מבחינתי לפחות, מיקי שביב הוא האיש המוכשר כשד על הבס בכל ההופעות השוות שהלכתי אליהן בתיכון. אומרים שמוטב לוותר על החוויה של לפגוש פנים אל פנים גיבור נעורים. אבל כשנזדמן לנו השנה להיפגש לראשונה באופן עמוק, התרגשתי ממש לגלות איזה מוח מבריק מפעיל את המוסיקה הנהדרת של מיקי שביב.

יש לו את המתת הנדירה לאבחן את פרטי המציאות מזווית מקורית לגמרי, אבל כזו שצ'יק צ'אק תהפוך להיות גם שלך. "זה כמו לראות מישהו שמחזיק שווארמה רגע לפני הביס הראשון", הוא מאבחן את החוויה הנפשית המפוקפקת של רגע לפני הוצאת אלבום בכורה, "לשבריר שנייה, אור נגוהות זורח לבן אדם על הפנים, הציפייה להתמלא, להתחבר לטעם, הריח המושך שמספר כל כך הרבה סיפורים טובים על מה שבפנים הפיתה. עשר דקות אחר כך, תסתכל עליו, הבן אדם מת. גמור. אבוד".

אני לא מהיר דיבור ולכן לא אמרתי שם, בסלון ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שמיקי תיאר במשל השווארמה מעגל חיים שלם. קצרצר, אבל מלא בכל מה שמתאר את החיים עלי אדמות. התקווה. הרצון להתמלא. והאכזבה האטומית – לפעמים אכזבה חרישית, לפעמית זועקת ומטלטלת, שמגיעה אחרי המילוי. פגישה חזיתית עם מר המוות. שמיד אחריה, אם יש עדיין תקווה וכוח, מולידה סיבוב חדש. תקווה חדשה. ויהי ערב ויהי בוקר סיבוב חיים אחד.

איך סופרים את שנותיו של עץ? של צב? על פי הטבעות. הסיבובים שחקוקים בו. אני מניח שלא ירחק היום ונמצא גם את ההיבט הפיזי, הטבעות שבתוך הגזע האנושי, ונבין מושכל חדש ועתיק לגבי מהו זמן ואיך מודדים אותו באמת.

2. זמן אמיתי

וכרגיל, מופיעים רבנו נחמן ותלמידו רבי נתן ואומרים את מה שאני אפילו לא מעז לחשוב. זה מתוך לקוטי תנינא ז:

"…כִּי כָל הַזְּמַן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶׁיִּהְיֶה הוּא כֻּלּוֹ אַיִן וָאֶפֶס נֶגֶד יוֹם אֶחָד, וַאֲפִלּוּ נֶגֶד רֶגַע אַחַת שֶׁל עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרך

וְשָׁם אֵין שׁוּם זְמַן, כִּי הוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן רַק סֵדֶר הַזְּמַנִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם הֵם בְּחִינַת הַשָּׂגוֹת שֶׁל הַמַּקִּיפִים

שֶׁיֵּשׁ מַקִּיפִים שֶׁהֵם בְּחִינַת יָמִים, וְיֵשׁ מַקִּיפִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁנִים, בְּחִינַת: "תְּקוּפוֹת הַיָּמִים" (שְׁמוּאֵל א א), "תְּקוּפוֹת הַשָּׁנִים" (שְׁמוֹת ל"ד וְדִבְרֵי הַיָּמִים ב כ"ד)

וְאֵלּוּ הַמַּקִּיפִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם, הֵם בְּחִינַת סֵדֶר הַזְּמַנִּים שָׁם וְהַשָּׂגוֹת מַקִיפִים הַלָּלוּ זֶה עִקָּר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא…"

תמונת העולם שנפרשת כאן, ובכל פינות ההשגה הנפלאה של רבי נחמן היא:

א. שכל סיבובי הכוכבים, אלה שיוצרים בעצם את "תחושת הזמן" בעולם הזה, בממד הזה שבו אנחנו פועלים, הם בסך הכל ייצוג פיזי ל"סיבובים" תודעתיים.

ב. "סיבוב תודעתי" הוא התהליך שאדם עובר מההשגה העכשווית שלו (בעצם, כל מה שאדם קורא לו: "אני") עד שה"מקיף", כלומר ההשגה הבאה שהוא צריך להשיג (למשל, ששווארמה זה מילוי מאוד מפוקפק, שאלבום חדש הוא דרך חיים ולא מטרה בחיים, וכולי וכולי איש איש לפי טעמו, אשה אשה לפי טעמה) נכנס בשכלו והופך להיות "הוא".

ועל פי הדברים הללו, מה שאנחנו קוראים לו "זמן" הוא או "תקופה" (הקפה סביב גרם שמימי), הוא רק המצג הפיזי, החלום, המשל, לזמן האמיתי. למעגלי ההבנה. הבנת? עבר יום. הבנת משהו כללי יותר? עברה שנה.

גם ג'ון לנון, אגב, הבין משהו לגבי הזמן האמיתי וקרא ל"מעגל ההבנה" בשירם הנפלא של הביטלס: "יום בחיים".

3. קרבו הימים

כמו פרשת "חיי שרה", שנפתחת בפטירתה מהעולם של האם הגדולה, גם פרשת השבוע שחותמת את ספר בראשית ושבמרכזה פטירת יעקב אבינו, נקראת "ויחי". לומר ששמו של האדם "נגמר" וחי רק כשהוא נפטר מן העולם. וזה כי אנחנו משתנים כל כך הרבה פעמים במהלך גלגולי החיים, שרק כשנפרדים מהעולם הזה אפשר לדבר על מי היית. איזה אדם? איך נקרא לך? ומה היה טיבו של המסע?

רש"י כותב שכל מי שנאמר עליו: "ויקרבו ימי … למות"  (ימי ישראל בפרשה שלנו. וגם ימי דוד המלך בהפטרה), זה סימן שלא השיגו שנותיו את שנות אבותיו. כאילו הימים שלו נתקצרו, נצטופפו, וקרבו זה למשנהו. וזה לכאורה לא כל כך משמח. אנחנו רוצים לחיות הרבה. ושהימים יהיו ארוכים. אבל בהבנה הגבוהה, האמיתית של הזמן, כתנועה נפשית וכמונה של מעגלי הבנה, לומר על מישהו שקרבו ימיו פירושו שהוא עשה את כל הגלגולים שנקצבו לו בתקופת חיים אחת, אבל עשה אותם בקצב יותר מהיר.

שכן על פי תפיסת הזמן הזו, פעם אחת שווארמה אמורה להספיק.

יוסי בבליקי הוא מוזיקאי, איש להקת פונץ׳, ושדרן רדיו

לטורים קודמים של "תלמוד בבליקי", לחצו כאן

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *