בצלם אלוקים עשה את האדם

רגע לפני שאנחנו ממשיכים מספר בראשית הלאה, עיון בנקודת המוצא שלו - בריאת האדם בצלם אלוקים. במה, בעצם, דומה האדם לבוראו, ואיך המודעות לכל נקודות הדמיון יוצרת שמחה
בצלם אלוקים עשה את האדם

 צלם אלוקים. זה הוא התואר שעיטרה בו התורה את האדם. התואר הנשגב ביותר שניתן להעלות על הדעת.

נאמר בבראשית: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו". ונאמר: "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוקים אדם בדמות אלוקים עשה אותו". עוד קודם שנבין מה הוא התואר הזה שניתן לאדם, ומה משמעותו, עלינו להתפעם מעצם התואר שניתן לו. בורא עולם בחר באדם לבוראו בצלמו כדמותו. זה הוא היחס המרומם שהתורה מעניקה לאדם.

שנינו בספרא ספרא קדושים ב,ד: "אמר רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה". דברי רבי עקיבא היו לנכס צאן ברזל בתרבותנו. מה כוונת בן עזאי במוצאו כלל גדול מזה, מה הוא ספר תולדות אדם? נראה שכוונתו להמשך הפסוק: בדמות אלוקים עשה אותו.

בן עזאי, חברו ותלמידו של רבי עקיבא, סובר שקודם שנקיים ואהבת לרעך כמוך, עלינו לדעת מיהו האדם שאנו מצווים לאהבו כנפשנו, מהו ומה מהותו הפנימית האמיתית. רבדים רבדים יש באדם. גוף, וחושים, ודמיון ורצון ושכל, אבל מה הוא גרעינו הפנימי שבו שותף הוא עם כל רעיו, זה ספר תולדות אדם בדמות אלוקים עשה אותו. ואילו רבי עקיבא הבין שמתוך אהבת הרע נגיע להבנה פנימית של מהות האדם. ואף על פי כן גם רבי עקיבא שנה במשנה באבות אבות ג,יד: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר בצלם אלוקים עשה את האדם.

הפרשנים התקשו לעמוד אל מול הניסוח המדהים הזה, שהרי הנביא צועק, אל מי תדמיוני ואשווה, וכי יעלה על דעתנו שאפשר לדמות צורה ליוצרה? ואכן, מפני כך יש מן הגאונים שפירשו ש"אלוקים" האמור כאן בביטוי, צלם אלוקים, אין מובנו בורא שמים וארץ אלא, מובנו כאן הוא מלאכים או אנשים חשובים שגם הם מכונים במקרא, אלוקים, כמו שנאמר: "עד האלוקים יבוא דבר שניהם". זו גם דעתו של ריה"ל בכוזרי (מהדורת אבן-שמואל מאמר רביעי, ג): "…הרוחניים הקרובים אל הא-לוה ואת האחרים בצורת אדם הם אשר נרמז אליהם במאמר הא-לוה ית' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו… כך ברא הא-לוה את האדם בצורת מלאכיו ומשרתיו הקרובים אליו לפי מדרגתם".

אולם, רוב המפרשים פירשו את הביטוי "בצלם אלוקים", במובן הרגיל במקרא, בורא עולם, והציעו פירושים שונים מה הוא צלם אלוקים שבאדם. מפורש בתורה שהאדם נקרא אדם על שם האדמה ממנה לוקח, אבל קשה, הרי שם גם נאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ומדוע קראוהו לאדם על שם החלק הנמוך שבו ולא על שם החלק הגבוה שבו?

כך כותב המהר"ל בתפארת ישראל פרק ג': "האדם, עם מעלת נפשו האלוקית אשר כבר אמרנו כי יש לו נפש אלוקית שלא נמצא בכל נפשות התחתונים, אל ייקח אונאה בעצמו לומר, כי יש לו מעלתו האחרונה בפועל, ויחשוב בנפשו, שלום יהיה לי, אף אם אני יושב בטל בלי עמל כלל. הוא טעות, כי אין מעלת נפשו האחרונה בפועל ובזה הוא מיוחד מכל הנמצאים העליונים והתחתונים, ובזה הוא שונה מהמלאכים, שאין מעלתו בפועל, אך האדם הוא בכוח ויוצא אל הפועל וזהו שהוא נקרא אדם כמו האדמה, שמוציאה אל הפועל".

כלומר, כל אותן תכונות שנמננ להלן כ"צלם אלוקים" – ניתנות לניוון או לטיפוח ואינן בחזקת קיימות אלא מבחינה פוטנציאלית בלבד. עלינו לברר אם כן מה היא אותה תכונה שיש באדם שעליה אומרת התורה שהוא נברא בצלם אלוקים? כל פרשן שיציע הצעה למושג צלם אלוקים יצטרך להסביר מדוע התכונה בה בחר היא המהותית ביותר לאדם, ומדוע היא נקראת צלם אלוקים, כלומר, מה מאפשר לקרוא לתכונה אנושית צלם אלוקים.

 השלטון

הרס"ג בפירושו לתורה כותב: "'בצלמנו כדמותנו' – שליט" וכן "'בצלמו' – שליט בראו" (פירוש רס"ג לתורה מהדורת הרב קאפח ותרגומו, בראשית א, כו, כז). ומקורו במדרש (תנחומא, בראשית שם): "מהו 'בצלמו', שיהא הוא שליט למטה כמו שאני שליט למעלה". שלטון זה מפורש בתורה: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א, כח). ובתהלים (ח,ה): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כלם וגם בהמות שדי. צפור שמים ודגי הים עובר אורחות ימים" (הקשר לפסוק בבראשית ברור. ומעניין ההיפוך "צפור שמים ודגי הים" במקום "בדגת הים ובעוף השמים", ועיין מה שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם בשם רס"ג על טעם השינוי, אבל לפי שיטתו של ד"ר זיידל בספר חקרי מקרא שכל מקום שהמקרא מצטט את עצמו יש היפוך, הדברים פשוטים).

לשיטה זו, מובן מאד מדוע דווקא תכונה זו של שלטון נקראת "צלם אלוקים", מפני שהאלוקים שליט בעולמו ולפיכך, תכונת השלטון בעולם שיש באדם ניתנת להיקרא צלם אלוקים. שלטון זה פירושו שהטבע עומד כולו לשירותו של האדם ובידו לנצל שלטון זה למטרת תיקון העולם כולו, או חלילה לקלקלו ולהשחיתו. הציווי שניתן לאדם הראשון ותיאור תפקידו: "לעובדה ולשומרה" (בראשית,ב,טו), מלמד מה הייתה המטרה הרצויה באותו שלטון שניתן לו, וכיצד הוא יכול להפוך את שלטונו למנוף אדיר של פעילות בונה.

ואחריות עצומה יש לאדם בעקבות אותם כוחות כבירים שניתנו לאדם לשעבד איתני טבע למרותו. סכנות עצומות יכולות לנבוע מן היוהרה והשימוש לרעה באותו שלטון עד כדי אפשרות להשחתת עולם, ומצד שני היכולת לנצל כוחות אלו לשימוש בטבע כולו לתיקונו ולהעלאתו היא נפלאה. כך אמרו חכמים: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הן! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי!

היצירה

הממשלה הזאת מתפרשת באופן אחר ברמב"ן (בראשית א, כח). בפירוש הביטוי "וכבשוה" כתב: "נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחושת". ועל הביטוי "וכבוד והדר תעטרהו" הוא כותב: "והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה". וברד"ק (שם): "כי הממשלה תהיה לאדם בברואים בכוח שני חלקיו: בכוח השכל לחשוב מחשבות איך ירדה בהם ובכוח הגוף בתבונת ידיו שנעשו בתבונה נפלאה לעשות בהם כל מלאכת מחשבת".

כלומר, מטרת יכולת השלטון והרדייה של האדם בכל הנמצאים בעולם שניתנה לאדם היא יצירת יצירות חדשות. האדם הוא אכן שליט בעולם, אבל הרצון הוא שינצל את שליטתו לשם בריאה ויצירה. הבריאה והיצירה היא הביטוי האמיתי של צלם אלוקים. שהרי הפסוק הראשון בתורה מספר על האלוקים שברא את השמים ואת הארץ. ולכן, הכושר האנושי המיוחד הוא לברוא וליצור יצירות חדשות, יכול להיקרא צלם אלוקים מפני שהדבר הראשון הכתוב בתורה על האלוקים שהוא ברא. אמנם הא-לוה ברא יש מאין, והאדם בורא יש מיש, אבל עצם יכולת היצירה היא דמיונו לאלוקים.

הרב סולובייצ'יק בספרו, "איש האמונה הבודד", מרחיב את הגישה הזאת וכך הוא אומר שם (הציטוט בדילוגים): "אין ספק שהמושג צלם אלוקים שבתיאור הבריאה הראשון בתורה, מתייחס אל כישרונו של האדם היוצר, דמיונו של האדם לאלוקים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו. והכוח הבולט ביותר הוא השכל האנושי המסוגל לעמוד מול העולם החיצוני ולחקור את פעולתו המסובכת. מה מגמתו של האדם הראשון? מהי התכלית שלקראתה הוא מאמץ את עצמו ללא הרף במאמץ עצום? ברור כי התכלית היא התכלית אשר הציב ה' לפניו, להיות אדם, להיות הוא עצמו. האדם הראשון רוצה להיות אנושי לגלות את זהותו, ומה היא זהותו? היצירה, אבל הוא לא רק תאורטיקן יוצר, הוא גם אסתטיקן יוצר, הוא מעצב אידאות, הוא יוצר את היופי, הוא נהנה מיצירותיו השכליות והאסתטיות, הוא מגלה כח יצירה בתחום החוק, בעשותו כל אלה משתדל האדם הראשון למלא את התפקיד שהוטל עליו על ידי בוראו 'ומילאו את הארץ וכיבשוה'".

(אמנם זה כותב הרב לגבי התיאור הראשון של הבריאה בלבד).

לדעה זאת, תכונת השלטון והיצירה טמונות בכל אדם, שהרי כל אחד נברא בצלם אלוקים. אלא שהיא ניתנת לפיתוח או לנוון. ואם כן אדם הרוצה לגלות ולפתח את צלם האלוקים שבו, עליו לחשוף בתוכו את הכוחות היצירתיים ולפתח אותם. כפי שכתב הרב סולובייצ'יק שם, המושג יצירה הוא רחב. החל ממושגים פיזיים ("לעקור נטוע, ולחצוב נחושת"), ועד יצירה חוקית, אמנותית וכיוצא באלה. השמחה שהיצירה מעניקה לאדם נובעת מכך שאם הוא מנצל את מה שסביבו כדי ליצור ולברוא דברים חדשים הוא מממש את עצמו בתכונה הפנימית ביותר שלו שעליה נאמר "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהלים שם).

מבחינה חינוכית, חשיבות גדולה יש לטיפוח ולעידוד כוחות יצירה שיש באדם. מילדותו עלינו לסייע לחשוף את הכוחות הללו ולעודד כל סוג של יצירה עצמית בין אם יצירה ממשית ובין אם יצירה מדעית, אמנותית וכיוצא באלה.

הדעת

לעומת השיטות הללו, הרמב"ם סובר שצלם אלוקים שבאדם הוא השכל. וכך כותב הוא (מורה נבוכים, מהדורת אבן-שמואל, ח"א פ"א): "'נעשה אדם', נעשה את צורת המין האנושי אדם בעל השגה שכלית, ומפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו 'בצלם אלוקים ברא אותו'". וכן כתב בהלכות יסודי התורה (פ"ב, ה"ב): "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא-ל. והדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' והיא הדיעה שהיא צורת הנפש". ועוד כתב במו"נ: "השכל אשר השפיע הא-לוה על האדם הוא שלמותו האחרון. הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלוקים. ובגללו דיבר אתו וציוה אותו וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו". (ועיין גם בפירוש הרלב"ג לביטוי צלם אלוקים).

ברור מדוע הרמב"ם רואה בהשגה השכלית את התכונה המיוחדת והחשובה של האדם, אבל מדוע היא נקראת צלם אלוקים? פרופ' אבן שמואל בהקדמתו למורה נבוכים מסביר: "חידושה הגדול והמכריע של היהדות הוא התפיסה שניתן לה מבע ברור בפרק הראשון שבתורה. 'ויברא אלוקים את האדם בצלמו'. כנגד תפיסתה של המיתולוגיה הקדומה ושל המדע המאוחר שהאדם אינו אלא מין אחד בסוג בעלי החיים, מפותח יותר, מושלם יותר, היהדות הכריזה לא כי, האדם סוג לעצמו שעם כל היותו דומה לסוג אחר הוא שונה ממנו מכל וכל. האדם הוא צלם אלוקים. מה מיחד את האדם? מה קובע את מקומו בסולם המציאות? מה עושהו למה שהנהו? השכל. מה יחוד יש בשכל האדם? הסתכלות יסודית מביאה אותנו להכרת סימן הייחוד של השכל, והוא החרות. החושים קשורים בכלים, הדמיון קשור ברשמי החושים. לא כן השכל. בלי כל קשר עם עולם הדברים המוחשים, עם החושים, עם אברי הגוף, עם הדמיון, עם הרצון הוא פועל את פעולתו בחופשיות כבן חורין. ועל כן הכרתו מיוחדת במינה וחדשה בעולם המציאות. ובה מותר האדם. רוחניותו של השכל אי תלותו בגופו, בכליו ובאבריו, הם חידושו ויחודו. רוחניותו וחירותו. זהו מובנו העמוק של הסמל צלם אלוקים, כי היודע סוד מהות האדם מתקרב אל הכרת מציאות האלוה. המודה בייחודו של האדם יתקרב אל ההודאה באחדות האלוה". ועוד הוא כותב שם שהשכל מכיר את מגבלותיו, ומוכרח בסופו של דבר לפנות גם אל הנבואה, אבל השכל הוא הייחוד של האדם. מוסיף אבן שמואל: הנקודה שמייחדת את השכל, לדעת הרמב"ם, היא היותו מופשט. בחושים ובדמיון קשור האדם תמיד לעולם המציאות, אבל השכל יכול להגיע למסקנות מופשטות שאינן תלויות במציאות ואף כאלה שנראות כסותרות אותה. ולכן יכול השכל להגיע להכרת הא-לוה. מפני היותו רוחני ובלתי תלוי. מטעם זה ראוי שהשכל ישלוט בשאר החושים והכלים של האדם מפני שכולם תלויים במציאות, ואילו הוא בלתי תלוי. היותו של השכל מופשט רוחני מאפשרת לקרוא לו צלם אלוקים, שהרי האלוקים אינו גוף ואינו דמות הגוף. ואם כן אדם המפתח את השגתו השכלית ככל יכולתו מבטא את צלם האלוקים שבו.

הבחירה החופשית

כתוב בספורנו (בראשית,א,כו): "'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', בקצת ידמה האדם לא-ל יתברך הפועל בבחירה. אמנם בחירת הא-ל יתברך היא לעולם בידו, לא כן הבחירה האנושית". וה"משך חכמה" (בראשית) כותב: "הצלם האלוקי הוא הבחירה החפשית. בלתי טבע המכריח, מרצון ושכל חופשי, וזהו 'נעשה אדם בצלמנו', נניח מקום לבחירת האדם שלא יהיה מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו. ויהיה בחירי חפשי לעשותו רק כאשר יחפוץ בהם".

כבר אמרו חכמים: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב) כלומר, שיש לאדם אוטונומיה בתחום הבחירה החופשית, ולכן מתאים מאד לקרוא תכונה זו שבאדם בשם צלם אלוקים שהרי זהו התחום היחיד שהאדם איננו תלוי לחלוטין בשום גורם וכביכול אף לא באלוקים. "ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים" (רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ב). ובה הוא דומה לאלוקים שהוא בלתי תלוי.

גם הרמב"ם (שפירושו ל"צלם אלוקים" הוא אחר) כותב על הבחירה החופשית: "הוא שכתוב בתורה, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של האדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע" (הל' תשובה פ"ה, ה"א), קורא לבחירה "עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה" ומתאר את שלילת הבחירה החפשית כעונש חמור וחריג "כשיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו – שמונעין ממנו התשובה…" (הל' תשובה פ"ו, ה"ג).

לפי גישה זו התכונה המהותית ביותר אינה היצירה או ההשגה השכלית, אלא האפשרות המוסרית לבחירה חופשית בין טוב ורע. אדם שמאבד לחלוטין את כוח הבחירה שלו, או אף אם מאבד הוא אותה בתחומים או בזמנים מסוימים מאבד חלק מהותי מחייו. יש לזכור שתכונה זו כמו הקודמות לה ניתנת לפיתוח או לנוון. כל ספרי המוסר עוסקים בניסיונות לחזק את כוחות השליטה של האדם בעצמו. ככל שאדם יחזק את כוחותיו עד שיהא לצדיק המושל בעצמו בכל זמן ובכל תחום ואף בעת של ניסיון, יבטא הוא במלואו את צלם האלוקים שבו.

החסד והנתינה

בריאת העולם על ידי האלוקים היא נתינה מוחלטת. כלומר, נתינה ללא אפשרות קבלת תמורה, שהרי אלוקים אינו חסר דבר. ולכן כל השפע המושפע על העולם הוא בחינת חסד של אמת, וכך נאמר בתהלים (פט,ג): "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים (ג,נג): "ובעבור זה זה המציאות כולו-רצוני לומר: המצאת הא-לוה ית' אותו-הוא חסד-אמר:'עולם חסד יבנה', ענינו"'בנין העולם-חסד הוא'"(תרגום אבן שמואל).

לפיכך, יש הרואים דווקא בתכונה הזאת, של חסד אמיתי ונתינה שלא לשם תמורה, את התכונה הפנימית ביותר באדם, ועליה נאמר שהאדם נברא בצלם אלוקים. שכשם שהא-לוה נותן ומשפיע על העולם בחסדיו ללא שום תמורה, כך נטע תכונה זו כצלמו בדמותו באדם, וכן כתוב: 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו', וביארה הגמרא במסכת סוטה (יד ע"א): "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלוא כבר נאמר :'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא', אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו'" ולכן אדם הנותן וגומל חסדים הוא החי ואילו המקבל ואינו נותן הוא בבחינת מת.

כך כותב הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"א עמ' 32): "כאשר ברא האלוקים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכול ב"ה, שהוא מרחם ומטיב ונותן מבלי קבל דבר בתמורה וככה עשה את האדם, ככתוב: 'כי בצלם אלוקים עשה את האדם', כי יוכל לרחם להטיב וליתן". וכך נאמר במהר"ל (נתיב התורה, פ"ד): "שונא מתנות יחיה, כי מי ששונא את המתנות ראוי שיהיה בשביל זה חי, כי המקבל דבר מזולתו אין ראוי לו החיים, כי החי עומד בעצמו, ולפיכך אמרו כי העני נחשב כמת וזה מפני שאין לו החיים בעצמו כאשר הוא צריך לזולתו, ואין לו בעצמו החיים, אבל מי שהוא שונא מתנות, שהוא רוצה שיהיה עומד בעצמו מבלי שיקבל מאחר, ודבר זה הוא החיים, ולכן יקרא המעין שהוא נובע בעצמו ולא קיבל המים, מעין (מים) חיים, כי חיותו בעצמו ואינו מקבל המים".

האיזון בין הכוחות הגשמיים לכוחות הרוחניים

ויש שטוענים שעיקרו של האדם הוא בכושר המיוחד שיש לו לאזן ולשלב בין שני עולמות, העולם הגשמי והעולם הרוחני. כך כותב ה"עקידה" (בראשית, שער ג', מאמר ח'): "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו, אמר כי אחר שברא ה' יתברך כל אלו הנמצאים העליונים והתחתונים והגבילם עליונים למעלה ותחתונים למטה, היה צורך לקיום אלו הנמצאות השפלות, שיקושרו בנמצאות העליונות כדי שיתאחד העולם כולו להיותו כאחד, מדבק קצתם לקצתם. כי הוא הראוי והנאות לכללות המושפע מבורא אחד. לזה היה בחכמתו יתברך לברוא את האדם בתואר הזה עצמו שעל החלק התחתון נאמר 'עפר מן האדמה', ולחלק העליון 'נשמת חיים', ומעתה לא יבצר ממנו מה שכיון בו עניין החיבור להיות העולם אחד, מודבק מקושר קצתו לקצתו". ועיין גם באברבנאל לפרשת בראשית.

התכונה המייחדת את האדם מן העליונים ומן התחתונים היא היותו מורכב משניהם, ולכן ביכולתו לקשר בין שני העולמות ולהאיר את הכלים הגשמיים באור מהעולם הרוחני. נמצא לפי זה שמי שרוצה לפתח את צלם האלוקים שבו עליו לשכלל עד לשלמות את ההזנה ההדדית שבין שני העולמות שמהם הוא מורכב. כמובן שכאן מקום רחב לחינוך להציג כמטרה פיתוח אישיות מאוזנת שיודעת לכלכל בתבונה את המרכיבים השונים שבה ולסייע לאדם למצוא את הכלים המאפשרים חיים בהרמוניה.

 הנשמה הטהורה

לא נוכל לסיים את סקירתנו זו בלא להזכיר שישנה דעה נוספת, אף שקשה להסבירה במונחים הרגילים של השפה האנושית הדלה שלנו. יש שסברו ש"צלם אלוקים" אינו ניתן לתיאור באחת מן התכונות האנושיות המוכרות לנו.

כך כותב המהר"ל בתפארת ישראל (פ"א) תוך שהוא מבקר את דברי הרמב"ם: "כאשר בא לברוא האדם לא אמר נעשה אדם בעל שכל רק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והוא שדבק בו הענין האלוקי, הנשמה הקדושה". יש באדם נשמה טהורה, חלק א-לוה ממעל, שאיננו יכולים להסביר אותה בשפה האנושית הרגילה שלנו אלא רק לקרוא לה "העניין האלוקי" והוא צלם אלוקים שבאדם.

הדרך לפתח קדושה זו אינה יכולה להיות אלא בדרך שציוה בוראה והוא העיסוק במצוות שמצחצחות אותה, והריחוק מן העבירות שמעכירות את טהרתה. המשמעות החשובה של דעה זו היא שאותה נשמה טהורה נמצאת אצל כל מי שנברא בצלם אלוקים כלומר אצל כל אדם, אלא שהיא יכולה להיות נקודה פנימית חבויה או גלויה ומאירה. כמובן שגישה זו מאפשרת תקווה רבה באשר לאמונה שניתן לגלות אצל כל אחד את אותה הנשמה שקיימת אצלו מעצם בריאתו אף אם היא עטופה ומכוסה בעטיפות רבות.

מצאנו שבע תכונות יסודיות באדם שלדעת המפרשים נקראים "צלם אלוקים". השלטון, היצירתיות, השכל, הבחירה, הנתינה, ההשפעה ההדדית בין גוף ורוח וקדושת הנשמה. סימן מובהק יש לכל אותן תכונות שמנינו כצלם אלוקים. כולן מביאות את האדם לשמחה פנימית. מי שעסוק ביצירה, ובנתינה, בשלטון עצמי, בהעמקת הדעת, באיזון כוחותיו ובקדושת הנשמה ירגיש בתוכו את אותה שמחה.

במקום להכריע בין השיטות נקבץ אותן יחדיו, והן יכולות להיות לנו בסיס לתכנית חינוכית יהודית. הגדרת המטרה תהיה חיזוק ופיתוח הפנימיות של האדם, שהוא צלם האלוקים שבו. כל שבע התכונות הללו ניתנות לניוון או לטיפוח בשיטות חינוכיות עד לעיטור האדם בכבוד ובהדר בתואר הנשגב של "ותחסרהו מעט מאלוקים".

לקטעים נוספים של הרב חיים סבתו לחצו כאן

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *