פין או לין היא עיירה קטנה במרחק שעתיים ממנדליי. רחוב אחד מרכזי, מפל בכניסה לעיירה ומפל ביציאה ממנה ומסגד גדול במרכז העיירה. למסגד עוד נחזור אבל קודם לאטרקציה הבולטת של העיירה – גנים בוטניים יפהפיים, מהגדולים בעולם. הגנים העצומים מכים את המבקר בתדהמה, הם מקוטבים כל כך לעיירה הקטנה והצפופה שלצדם, מסודרים כל כך מול הכאוס הבורמזי, מטופחים ושמורים עד שלרגע נראה שעברת גבול לא נראה. כסף רב הושקע בגנים, במוזיאון הפרפרים בתוכו, בחלקת העצים-סלעים, בפגודה המוזהבת הניצבת במרכזו של אגם זעיר, בשבילים ובחלקות הפרחים. כסף שאינו מצוי בבורמה, אותו כסף שהופך לפאר, להכרזה על עצמו. ועוד דבר בלט בגנים הללו – המבקרים. בגנים הסתובבו בורמזים שטרם פגשתי: בלבוש מערבי, מעט מאוד לונגים (חצאיות מקומיות לגברים), לבוש חשוף ומיני, לעיתים אפילו בוטה, מותגים מערביים, ג'ינסים. היה ברור שזו אוכלוסייה אחרת, רק לא הצלחתי לפענח את פשר ההבדל הבולט כל כך בין האוכלוסייה בגנים לאוכלוסייה אפילו בעיירה, כמה מאות מטרים משם.
הפתרון הגיע כשקראתי מעט יותר על המקום כששבתי לגסט האוס. בסביבות העיירה, מסתבר, ישנן כמה אקדמיות צבאיות ונוכחות משמעותית של בני משפחה של אנשי הצבא. התעלומה נפתרה: השכבה השלטת במדינה, אנשי הצבא, מייבאים יחד עם הכסף את גינוני המערב העשיר והם מתרחקים מהאוכלוסייה סביבם לתוך הגנים המטופחים. הגנים היו למטפורה מושלמת על הקיום של השכבה השולטת, בוודאי במדינה בעלת חוסר צדק ומעמדות קיצוניים. יותר מזה, המטפורה הזו, הגנים הבוטניים, נווה המדבר בלב המדינה הקשה והכאוטית, היו למשוואה על הגורל הקבוע של אותה שכבה, תהיה זו הכלכלית והפוליטית בחברה הקפיטליסטית או הצבאית והמפלגתית במדינות אחרות, אותה שכבה אשר מסתובבת בגנים הבוטניים של עצמה, מוקפת באותו יופי מיובא, אבל רחוקה רחוקה ומתרחקת עוד ועוד מהחברה סביבה, כלומר מהחיים, מהחיים כפי שהם בשפה ובמקום. נכון, הסתובבתי בגנים שעה ארוכה, נהנה מהיופי, אפילו חוטא בהנאה מאותו זינוק מהיר לעולם אחר, כמה פסיעות מהעולם השלישי שבחוץ. אבל בזמן הזה לא הייתי בבורמה וכששבתי אליה, לפין או לין, הרגשתי ששבתי לשהות בחיים עצמם – מלוכלכים יותר, רועשים יותר, אבל כנים.
פחד מיובא
וכששבתי, שבתי גם לרחוב הראשי שבו היה המלון שלי, שניצב ממש מול המסגד הגדול של העיירה. אפתח בווידוי, מתוך תקווה שהוא יובן באופן מורכב, כי הוא היה כזה – אנא השהו לרגע את התגובה הממהרת לגנות או להלל. הרגשתי פחד, לא נשלט, לא רצוי, מפתיע, אבל האמת הנפשית היא האמת הגלויה מכולן, כשעברתי שוב ושוב מול המסגד, מוקף במתפללים, בקריאות המואזין, הרגשתי פחד. שוב עסקי הייבוא: כמו המערב בגן הבוטני, הבאתי עמי את הפחד מן המולדת. אבל בארץ מעולם לא פחדתי מול בית דת מוסלמי, אם כבר, סקרנות עלתה בי. אם כן, מה ההסבר? הבדידות, הלבד שהופך לבית גידול לתרחישים לא רצויים? הקרבה היומיומית? ההפתעה שבקרבה לאחר זמן ארוך של מרחק, החדשות מהארץ?
כל התשובות נכונות והן כולן התפוגגו כשהחלטתי להיכנס למסגד. נעמדתי בפתח, שיעור התרחש בפנים, כמה צעירים סבבו מורה, כמה מבוגרים יותר התפללו בפינות, אחרים נכנסו וניקו את רגליהם. איש לא התקרב אלי ואיש לא הביט בי. יצאתי מן המסגד ופניתי לכיוון המלון, בדרך עצרתי לקנות מים, המוכר, גבר מבוגר, החל לדבר אתי, ניהלנו שיחה ארוכה על המשפחה שלו – בן אחד באמריקה ובת שעובדת אתו, על העיירה הקטנה והשינויים בתוכה, ועל האסלאם. שיחה שהגיעה לעסוק, כמובן, גם בישראל. הוא הביע סקרנות ביחס לישראל וצער על המתח והאלימות, האשמה, אמר, היא על שני הצדדים, זה תמיד כך בסכסוך, באסלאם שלו אין מקום לאלימות או שנאה. בבוקר למחרת כבר עזבתי את העיירה בדרך ליעד הבא, כשקמתי המסגד המה פעילות, וכשהמתנתי למונית, אותו מוכר יצא מהתפילה ונופף לשלום.
גשר צר מאוד
בדרך לסיפו, עוברים על גשר התלוי מעל תהום. הרכבת האטית, המטלטלת, הפכה לאטרקציה תיירותית בגלל אותו גשר צר וישן אשר נושא את הרכבת מעל כמה מאות מטרים של קניון ארוך ועמוק. כשנסעתי ברכבת, יחד עם עוד אין ספור מצלמות ותיירים לא יכולתי שלא לחשוב – בכל זאת משורר – על הנסיעה מעל התהום, על הגשר הרעוע במובן הרחב יותר. סיפו היא גם עיירה קטנה, היושבת על נהר האירוודי העצום. יש גבעה לצפייה בשקיעה, יש מפלים במרחק של שעה וחצי, יש אין ספור מקדשים, עתיקים וחדשים, יש ארמון קטן של בני השאן ובתוכו מוזיאון זעיר על מה שהיה ונרמס עם המהפכה, יש אוכל לא רע (בסטנדרטים הנמוכים של בורמה) והרים שמקיפים מכל עבר. התפריט המלא של המטייל.
ובכל זאת, נדמה שעבורי הגיע הרגע, כפי שמגיע כמעט בכל טיול, להתחיל לנוע הרחק ממראות הנוף ולהתקרב אל מראות האדם. יש מאבק כזה בכל מסע, מאבק בין מינונים, בין הקטבים השונים של המסע, שמדריכים גם את ההחלטות להיכן לנסוע. מצד אחד ישנו הרצון לפגוש את הטבע, את הכוח המשתק של מראות מרהיבים, ההיבלעות בתוך ההווה המושלם שלהם, התפילות חסרות הקול שפורצות מול מפלים, הרים, חופים, צוקים, נהרות. אותה התגלות מהירה של שלווה והודיה, של הכרה. לא, המילה הכרה שכלתנית מדי – של תחושה ברורה של ארגון, סדר: ריקוד גלוי של החומר והיוצר, של המראה ומה שמעבר לו. נפילה חסרת הגנה למקום שמסובב את כפתור הווליום התמידי של המשא ומתן הפנימי, של מה שהיה ומה שעוד צפוי. משא ומתן שעומד קטן, קטנוני, מול הנסים הגלויים של הטבע.
אבל מן הצד האחר ניצבים בני האדם. להתבונן מספסל בכיכר, ממדרגת אבן בכפר, מחלון הרכבת או האוטובוס, בסופו של דבר אלו הרגעים שעלולים לשנות אותך. השיטוט וההתבוננות מוצאים את לחמם בין המעשים האנושיים, בין בתי העסק והמשפחות ומערכות היחסים ומנהגי הלבוש והדיבור והגוף. בין ההיררכיות הזעירות בתוך הכפר והעיר, הרבעים השונים, המוזיקה האחרת, החתונות והלוויות, הלידות, החגים והשמחות.
באחד הבקרים יצאתי מן העיירה וצעדתי לעבר המפלים, בדרך עברתי בכפרים קטנים של בני השאן, שבט המצוי בכמה מקומות בדרום מזרח אסיה. כפרים מבודדים, שדות תירס, תרנגולים, כמה באפולו. הגברים היו בשדה, מחזיקים מצ'טה, הנשים היו בבתים עם הילדים ושקי האורז והתירס. בחזרה מהמפל, שהיה מרהיב, עברה הדרך בבית הקברות הבודהיסטי. הלוויה התחילה כשעברתי שם. גבר צעיר נהרג בתאונת אופנוע, המונים ליוו אותו. בכניסה עמדו בני משפחה וחילקו לנכנסים שקית עם אוכל ושתייה, היום היה לוהט. כולם צעדו לעבר מרכז בית הקברות שם עמדו לשרוף את הגופה.
ביציאה, ומיהרתי לצאת בכדי לא לחלל את הרגע המשפחתי בסקרנות, התעקשה בת משפחה להזות עלי מים מתוך דלי ובעזרת מקלות, לטהר אותי, לנקות ממני את ריח המוות ובשורתו. בדרך חזרה עברתי במנזר, בתוכו ישבו נזירים ושיחקו דמקה. הם היו צעירים, חלקם ילדים, חלקם נערים. קראתי כבר קודם כי כל גבר, ורבות מהנשים בבורמה עוברים ועוברות תקופה במנזר. זה יכול להיות שבוע או חודש, ויותר, אבל כולם עוברים תקופה כזו. המנזר אישש את הידיעה הזו: הנערים רדפו זה אחרי זה ואחרי הכלבים, הם רצו ושיחקו: ילדות ונעורים במראה הארצי והחם שלהם. כששבתי לחדר לא נותר בי כמעט דבר מאותם מפלים עצומים והרים נישאים, ראיתי את הנזיר שהזמין אותי למשחק דמקה, את הבכי של אחת ממשתתפות הלוויה, את בן השבט שהראה לי את הדרך למפלים בעודו מכניס את המצ'טה לסל הקש מאחוריו. המטולטלת עברה לכיוון בני האדם, היא תמיד בסוף עוברת לשם. שם יש את השירה, כלומר ניסיון במילים לתפוס את מה שלעולם יהיה סוד, סוד שמותיר אותנו בתנועה.
יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.
