הגענו לבורמה בזמן מרתק, בשעה של מתח ושינוי – כשבועיים וחצי לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות מזה שנים, ועם סיכוי טוב לשינוי מכריע בחיי המדינה. אווירת הבחירות ליוותה את הביקור במדינה המרתקת והעצובה הזו, עצובה בעיקר בגלל עשרות שנות שלטון החונטה הצבאית שהותירה את המדינה מאחור. אפשר לראות את זה ברחובות. תעמולת הבחירות התבססה בעיקר על טנדרים שנסעו ברחבי הערים והכפרים עטופים בדגלים ובסיסמאות, ועל רמקולים שמהם בקעו שירי תעמולה, זה, ועצרות בכיכרות העיר.
כמעט כל מי ששוחחנו אתו אמר שהוא יצביע ל-nld, המפלגה הדמוקרטית שמובילה אונג סן סו צ'י, זוכת פרס נובל לשלום. הם אמרו את זה בעיניים בורקות ותחושה של שחרור וחירות עטפה אותם. כמה פעמים יוצא לנו לפגוש מקום שעומד לפני "יציאת מצרים"? כמה מקומות בכלל בעולם חווים או חוו יציאה כזו, ובתוך מצרים אני מכליל גם את שיגעון הממון והעבודה, החברה הקפיטליסטית, ובוודאי משטרים כוחניים. התחושה בינגון הייתה תחושה של התקוממות, לא אלימה וכוחנית אלא במובן הראשוני של התקוממות: קימה, צעידה לעבר מקום אחר, תקווה למען הדור הבא, רעב למוזיקה אחרת.
בין העבר ולעתיד
בתוך סערת השינוי הזו, הגענו באחד הימים לבית הכנסת היחיד בינגון וכנראה היחיד בבורמה – בית הכנסת "שומע ישועה" המצוי בצ'יינהטאון, ברחוב 26. בית הכנסת חסר מתפללים, אבל יש יהודי – צ'ולי אלבה, שנותר מאחור ולאחר מות מנהיג הקהילה מוזס סמואל לפני כארבעה חודשים הוא עומד בכניסה וממתין למבקרים.
בתוך בית הכנסת, נראה היה שהזמן קפא. הכל שמור ונקי אבל בתמונות שעל הספסלים אפשר לראות את בן-גוריון בחצאית לונגי, הלבוש הבורמזי המסורתי ואת אבא אבן. כל מי שיכול היה, עזב. יציאת מצרים התרחשה גם פה והותירה את המקום ריק, חלל שמור של מה שהיה ואיננו עוד. היהודים בינגון הגיעו מבגדד בעקבות המסחר, אבל הנתיבים השתנו ולא נותרה להם סיבה להישאר במדינה הסגורה והמפוחדת. רבים מהם עברו לארץ.
אבל לא רק היהודים עזבו, גם הקולוניאליזם עזב. באחד הימים צעדתי לעבר מלון " סטרנד", המצוי על גדת הנהר, המלון נראה גם הוא כאילו קפא בזמן: הוא מחזיר לחיים באחת את התפאורה הקולוניאליסטית, עם הלובי וכיסאות הנצרים, המאווררים הגדולים, הצמחייה והמלון הבנוי בספיראלה עולה. גם הרחוב בחוץ, היוצא מן הנהר לעבר מרכז העיר מטיל אותך באחת ללונדון או פריז, הבתים בנויים בניגוד גמור לעיר, לבנייה המקומית. מהרחובות הצפופים העולים מן הנהר נשקפת לונדון, אבל פנימה, כמה דקות הליכה כבר נמצאת ההמולה הצבעונית של העולם השלישי.
הניגוד, אם כן, היה חריף – מצד אחד עולם שמזנק לעבר העתיד ומן העבר האחר עולם שעומד בזמן, קפוא, חסר חיים, עדות להווה רחוק, לאותה נדידת עמים, לתשוקת הכיבוש והשליטה, לדיכוי ולגזל. ומה עם בית הכנסת, כלומר, חשבתי לעצמי, היכן אנחנו במתח שבין יציאת מצרים למצרים עצמה? מה נמצא קדימה עבורנו, איזה קיום אנחנו מייצגים? אם נמהר להגיד שישנה תנועה קדימה, והאתר הזה שבו אני מפרסם את השורות הללו הוא עדות אחת, הרי שצריך לשמוע גם את קולות אלו שאנו עבורם מצרים, ואנא, נקו לרגע את הלהט הפוליטי המידי, את ימין ושמאל, והישארו עם היכולת לחוש את סבל האחר. אם נקום ונישן עם ההכאה העצמית על החזה נחמיץ את ההתקוממות המתמשכת של עמנו, עם מוכה שבנה במהירות ובמאמץ רב, מקום ועתיד עבור ילדיו.
אבל עלינו לבחור, בכל יום ובכל שבוע היכן אנחנו. אם אנחנו שומעים את הטנדרים ואת השירים המבקשים עתיד אחר ובתוכו יציאה משעבוד, שלנו ושל מי שסביבנו, אם אנחנו מבקשים מקום בו מותר לדבר בחופשיות או שאנו מבקשים לשמר בכל כוח את מבני העבר ההדורים שלנו, את הצדק הישן. בית הכנסת בינגון, בית הכנסת היפה והריק ירוויח גם הוא, אני משוכנע, מן השינוי המטלטל שעובר על בורמה כי כשאתה יוצא לחירות, כשאתה נע לעבר העתיד אתה לוקח אתך את כל מי שאתה ומי שהיית, את התרבות שמעצבת אותך, את מי שהיה שותף ושכן. הייתי מאחל לבית הכנסת, שכבר אין בו תפילות, להפוך למרכז תרבותי חי ונושם בבורמה הדמוקרטית, מקום של מפגש עם היהדות, יהדות שהייתה ואינה עוד.
הפוסל בפסלו
אי אפשר להתחמק בבורמה, בעיקר בערים העתיקות שלה כמו באגו וערי העבר המקיפות את מנדליי – מינגון ואמאנפורה – מדמותו של הבודהה ומפגודות הזהב העצומות. לא בכדי נקראת בורמה "ארץ הזהב", יש בה אין ספור פגודות עשויות זהב ונישאות אל-על. מסביב לפגודות רוחשים חיים דתיים ללא הפסקה, מאמינים נושאים תפילות מול פסלי בודהה, אחרים הולכים סביב למבנה בעודם חוזרים על מנטרות, נזירים יושבים למדיטציה בגומחה נסתרת, בדוכנים קטנים אנשים נותנים תרומות לבניית המקדש ולמען מזל טוב, פעמונים מצלצלים ומנחות מעלות ניחוח. אבל לזהב של הפגודות יש תחרות בזהב של פסלי הבודהה הפזורים באלפים ומאות אלפים בכל מתחמי הבודהיזם, בבורמה ובאסיה כולה. לא רק הזהב מכה את העין בתדהמה אלא גם, לעתים, הגודל הבלתי נתפס, פשוטו כמשמעו, של פסלי הבודהה, בעיקר הבודהה השוכב – סמל הבודהה שנשכב לקראת מותו, מואר ושוקע לנירוונה. הפסלים הללו יכולים להגיע לעשרות מטרים והם מעוטרים ויפהפיים.
אודה, בתחילה עשו עלי הפגודות והפסלים רושם עז. כמעט אי אפשר אחרת. אותה המולה מסביב למבנים המרהיבים, המאמינים הרוכנים לעבר הפסלים העצומים, העוצמה הוויזואלית סוחפת, מעוררת את מה שמבקש המרחב לעורר מלכתחילה: תחושת קטנות, פנייה לעבר דבר גדול יותר, לא רק באמצעות התפיסה והסמל אלא באופן ממשי – באבן ובזהב. הביטחון שבפער בין חוסר היכולת האנושי לבין האפשרות הבלתי תחומה של הכוח הרוחני מעניק למקומות הללו את כוחם. לא עוד דיבור מעורפל על פנייה לכוח גדול יותר, מקיף כל, אלא התממשות גשמית של אותה משוואה.
חשתי שיש פה שיעור בצניעות, ושיעור נוסף בהתגייסות הכללית למען קיום חיים רוחניים כי רוב המבנים הללו מתקיימים ונבנים מכספי הציבור הרחב. מצוי מאוד לראות ברחבי בורמה נערים ונערות האוספים כסף לבניית מקדש או רכבים מקושטים העוברים בערים ובכפרים לאותה מטרה. חשבתי שאולי יש קשר בין אותה התגייסות המגיחה מן החברה לבין מבני הענק ופסלי הענק, שלא רק שהללו מממשים את המשוואה על האדם העומד מול האל אלא הם מייצגים של חברה ותודעה המציבה את הדת ואת מופעיה קדימה ובעוצמה רבה. לא מבני הממשל ולא מבני הספורט, לא היכלי הקניות ולא המגדלים אלא הפגודות והפסלים הם הגאווה הארכיטקטונית והמוחצנת של בורמה ומדינות אחרות באסיה.
אבל לא יכולתי שלא לראות, יותר ויותר, כיצד ההחצנה הזו מתנגשת עם הערכים והשיעורים של הבודהה עצמו. כיצד הזהב והאבן, הגודל והתוקפנות שבתוך אותם זהב ואבן, הכניעה המהירה לאותו גודל הם בדיוק ההפך מאותה התבוננות, מאותו שקט שמגיע בדיוק ברגע שבו הדברים נחים בגודלם הממשי והראוי, לא יותר ולא פחות. הרי התנועה שאותה שרטט הבודהה היא אישית, נטולת כניעה למורה או כוח חיצוני, עשויה מרצון עז להשתחרר מהסבל ולהכיר בגמול המגיע מריקות האוויר ממופעי הדרמה שלנו.
אותם מופעים של זהב ואבן הם דרישה הפוכה – להתמלא בדרמה של החומר עד תום, להיכנע לדרמה של החומר, לעזוב את האיפוק הפנימי, את האחיזה במושכות למען התמסרות לגדול יותר. הרמת ידיים אם תרצו בכדי שהגוף יאסף וינוחם על ידי אותו כוח שיכול להסיר את המאבק התמידי, הסיזיפי, הבלתי נגמר, שיש בניסיון לעצב חיים מוסריים וערים.
יותר ויותר ראיתי באותם מבנים ופסלים טעות יסודית , טעות שאותה אנו מוצאים בכל יבשת ובכל דרך דתית. את ההעדפה של המשכר, המטלטל והסוחף על פני עבודה אטית, קשה ומפרכת של התאמה יום יומית, שעה אחר שעה, בין הערכים ותוכני העומק המוסריים והפילוסופיים לבין עסקי הממון והמשפחה והחברה. אנחנו מבקשים משהו שיפר את אותה עלייה במעלה ההר, משהו שיפר את המאמץ, את האפור הארוך, משהו שייקח אותנו באחת אל "שנגרי-לה", הארץ המובטחת, המקום שבו הכול מכוון ונקי ובר ביצוע ומתוקן. כן, מבני הפאר, הנברשות והזכוכית, הכסף והזהב, הנרות והקטורת יכולים לעשות את זה, כן, אנחנו יכולים להתמסר אבל לעתים ההתמסרות הופכת להרגל וקשה יותר ויותר לחזור למבנים הפשוטים יותר של ימי השבוע.
יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.
אהבתי את סיפור הביקור בבית הכנסת בבורמה.
זה הזכיר לי את בית הכנסת המפואר בחלב שבסוריה ששם למדתי וחוויתי את חברת הילדים היהודית בחגים טו בשבט עם שקיות פירות ארץ ישראל תשעב באב עם דקירות המחטים כדי שנהיה עצובים על הרס בית המקדש וכיצד נהרס היום בהפצצות על חלב. כואב הלב.
לגבי סיפור הביקור בבית הכנסת.
אפשר לקחת את זה למקום הכואב והעצוב על החיים שקפאו שם, ושזה נגמר.
ואפשר לקחת את זה למקום של – אומנם ׳זה׳ נגמר(וזה נראה חלק כואב), אבל יש לזה גם סוף טוב- זה ממשיך ומקבל חיים במקום אחר. במקום טוב יותר. במקום שבו היה מלכתחילה. ובמקום בו זה אמור להתרומם ולפרוח הכי גבוה שאפשר.