1. של
״של נעלך מעל רגליך״. המשפט הזה היה תמיד קשה לי. הרי מדובר בהתגלות בה״א הידיעה של האל לאחד ולמיוחד שבנבראיו. משה רואה את הסנה שבוער ואינו אוּכל (נשרף), סר לבחון את המראה הפנטסטי מקרוב והנה האלוהים קורא אליו מלב האש. היינו מצפים למשהו טיפה יותר רך מ"תוריד את הנעליים לפני שאתה נכנס הביתה…".
ברור שחליצת הנעל היא אקט של יראת כבוד, פשיטות והכנעה. במקדש שלנו, ושל כל התרבויות כמעט, נהוג לחלוץ נעליים לפני הכניסה. עמים כובשים גוררים את השבויים שלהם יחפים. אבל במקרה של משה לא היה נזקק מעשה מיוחד בשביל להכניס את רועה צאן יתרו לתודעה של יראה. המראה הבלתי נתפס של הסנה כבר עשה את העבודה.
ונראה לפרש שההכנה להתגלות, או מה שהאל דורש מהאדם כתנאי לקשר חי, הוא להשיל את המנעולים (״של נעליך״) מעל ההרגלים (״מעל רגליך״) שסוגרים עליו. שהרי העולם מעגלי, וממחזור העונות ועד למחזור הדם אנחנו חוזרים שוב ושוב על פעולת הנשימה והאכילה והשינה. ורוב האדם זה מה שהוא רגיל בו. אבל ברגע שהאדם ננעל על מה שהוא רגיל בו, או מזהה בהרגל את עצמו, אז זה קל ונעים אולי לזמן מה, אבל הסנה הזה, האש הפנימית שלו, מתכלה מהר להפליא.
אולי זה המפתח הסודי למידת הענווה המזוהה עם משה, שנאמר בו "עבד השם" ו"האיש משה ענו מכל אדם" – לא להינעל. להשאיר מקום פתוח שהרוח יכולה להיכנס. להשתפר. אמא של משה, יוכבד, נקראת בתחילת הספר – שפרה. אי אפשר להשתפר כשאתה נעול על עצמך.
(על המילה "של", כלומר על אשליית הנעילה, כי הרי באמת אף אחד לא נעול כל זמן שנושמים, רק משלה את עצמו שהוא נעול, זה כבר נושא באורך של ספר, לא של מאמר.)
2. בוער
אמנות גדולה אמורה לפתוח את המנעולים, לאוורר את ההרגל. אנחנו משתמשים בהרגלים קבועים על מנת לעמעם את הכאב. מורפיום. כדורי הרגעה בדבש. זה כואב לחיות את ההפרש בין מי שאתה באמת לבין מי שאתה מסוגל בקושי להכיל בינתיים. "אלף כדורי שינה לא ירגיעו אותה", זועק אביב גדג' לקראת שיאו של שיר הנושא האדיר של "נאמנות ותשוקה", אלבום הבכורה של אלג'יר שיצא לעולם השבוע לפני 20 שנה.
אלף כדורי שינה. ואלג'יר היתה כדור התעוררות. סנה בוער. אני הייתי שם, לפני 20 שנה, במועדון הבארבי הקטנטן של שאול מזרחי ברחוב יונה הנביא בתל אביב, וגם לפני 10 שנים, בין המאות והאלפים הדלוקים בבארבי הגדול המצויד והעמוס. ראיתי אנשים צעירים, מבוגרים, שחורים ולבנים, שמגיעים כמו שמגיעים לבית מקדש. שמגיעים להתעורר. ולא מאמינים שזה קורה להם. כמו ילדים זנוחים שפתאום מישהו אוהב אותם, אתה קולט את התהליך. את הזיהוי של אמת ומתיקות נשכחת. את חוסר האמונה שזה קורה לי עכשיו. את הספק שמותך לחיוך ולדמעה. את השקט שאחרי הסערה. ואת האנשים האלה, הילדים השרוטים והמיואשים האלה שמגיעים שוב ושוב ולו על מנת לבדוק שזה קיים. שהסנה בוער. שיש.
אלג'יר של "נאמנות ותשוקה" היתה שלישיה צעירה וחסרת סיכוי ממושב תלמי אליהו. אביב גדג', הסולן והיוצר המרכזי בהרכב, ניגן בפסנתר וגיטרה. גבריאל בלחסן, יוצר מדהים בפני עצמו, כישף בגיטרה החשמלית. דביר לביא תופף רוק שבטי. את תפקידי הבאס ניגן שלום גד, אחיו הגדול של אביב גדג', שגם הקליט את האלבום. "נאמנות ותשוקה" כלל שבעה שירים בוערים. אמיתיים. זועקים. מתנפצים. עשר לשונות אש של תפילה. "כל בוקר מתעורר עם אותה תקווה שהשמיים יפתחו או שהאדמה תיקרע". כל יום מתעורר עם אותה תקווה שהשמיים ייפתחו או שהאדמה תיקרע".
הייתי שם. אני זוכר את האוטובוסים עם הקהל שמגיע מתלמי אליהו הרחוקה, כל כך רחוקה, שבנגב בואכה מצרים, בשביל לתמוך בנציגים שלהם ליציאה ממצרים. זוכר איך ראש חברת תקליטים מובילה מבטיח חוזה הקלטות ללהקה הדרומית אם רק יאותו להחליף את אביב גדג' בזמר אחר. זוכר את אביב גדג' נלחם בטחנות רוח ובתחנות כוח ומביס אותן אחת לאחת מול עינינו הנדהמות. זוכר את גבריאל בלחסן, זכר רע אהוב לברכה, צורח מעל הבמה בבארבי: "שמישהו יעלה לעזור, זה לא שירים, זה החיים שלי". זוכר את החזן של תלמי אליהו עומד על אותה הבמה ומטעים במבטא של חזן ספרדי מתוך העשן והגיטרות – טמא. טהור. טמא וטהור. טהור וטמא. בלחן עבודת יום הכיפורים. מול עינינו המשתאות.
אמנות גדולה אמורה לפתוח את המנעולים. שיכנס קצת אוויר חדש. שתבוא הרוח. האש של אלג'יר שרפה את המנעולים ודהרה פנימה. לרגע יכולתי להכיר את עצמי. מספיק רגע אחד. אחר כך כבר אי אפשר להיגמל מזה.
הנה ״נאמנות ותשוקה״ מ-1996 להאזנה:
